קשיי פרידה

שנת הלימודים החדשה כבר כאן (מהר מידי, קרוב מידי, כואב מידי..) ועמה החזרה למסגרות החינוך, הקושי בפרידות וכן, גם במפגש מחדש. הנה שני פוסטים קצרים בנושא. אחד על ילדים שמתקשים להיפרד והשני על אלו שמתקשים להתחבר מחדש.  פרידות - אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן.

 

הפרידות מהבן שלנו בגן מתארכות ונהיות מעיקות. אם פעם סיפרתי סיפור והלכתי, היום זה מתחיל בסיפור, נמשך לציור...למשחק... ועוד סיפור...ועוד אחד... אם לא נענים לו הוא מרים קול צעקה. אם נותנים לו את מה שהוא רוצה זה לא פותר את הבעיה ואולי אף מחריף אותה למחרת. אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר שקרה או השתנה בבית או בגן שאולי גרם לכך.

מה קורה פה? ועוד שאלה: איך עוזרים לו... ולנו?

פרידות הן דבר רגיל. אבל לא כל מה שרגיל מתקבל בשמחה ובגיל. רגע הפרידה הוא לפעמים הרגע הכי קשה, להם ולנו. כמו רגע ההתנתקות של מטוס מהקרקע. או רגע הקפיצה של צנחן ממטוס. ברגע הזה עולים הרגשות במלא עוצמתם גם אם אח"כ הם נרגעים ונשכחים. את הרגע הזה בנכם מנסה לדחות ולרכך... עוד מעט...עוד קצת... ושאת ה-"די!" יגיד מישהו אחר. כאשר מעבירים לילד את ההחלטה "מתי  די" רק מכבידים עליו. היכולת של ילד ללמוד כמה טוב ובטוח לו בגן נסמכת על הביטחון והניסיון של ההורה ומה שהוא משדר. הורה שאומר לילד "תישאר יהיה לך טוב!" ובפועל נשאר עד שהוא רואה שטוב לילד מעביר במילים מסר אחד, ובמעשים מסר שני.
אם את סומכת על אלה אליהם את מעבירה את הטיפול בבנך נסי להעביר בטחון זה גם לילד. הרגעי כדי שתוכלי להרגיע, התעודדי כדי שתוכלי לעודד.
הנהיגי טקס פרידה קבוע שבו לאחר סיפור (אחד ודי!) את מחברת בין הילד לגננת או מצרפת אותו למשחק עם חבר, מחייכת ונפרדת לשלום. אם הוא אינו רגוע, הישארי את רגועה. תני הכרה לרגש שלו ("היית רוצה שאשאר עוד, אבל אי אפשר") עודדי והרגיעי ("אני אוהבת אותך", "אחר כך אחזור", אני בטוחה שיהיה לך יום נחמד") תני הנחייה ברורה ("תן לי חיבוק ואחר כך תגיד יפה שלום") וצאי מהגן.
פרידה מאימא עלולה להכאיב אבל יכולה להיות גם הזדמנות לגדילה. הזדמנות לפתוח את הדלת לקשרים וחברים חדשים.
הכרה, עידוד, הרגעה והנחיה ברורה, בתבנית מוכרת וידועה, יעזרו לבנך להפנים את המסר ולצמוח.

על העזרה שבחפץ מעבר קראו : "חפץ מעבר - לחזור הביתה"

על הקושי לצאת למסגרת חדשה קראו: "את מי אני אוהבת"

על ההסתגלות לגן כאשר זו לא הבחירה האידיאלית:  "הסתגלות לגן - גננת טובה, גננת אווזה"

כשהילד אינו מספר מה היה בגן: "מה קרה בגן"

על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי: "כשהגוף מדבר"

עוד על הקושי להתרחק מההורים: "שינויים ופרידות"

15 תגובות

קשיי פרידה- פוסט המשך

לפעמים כשאני באה לקחת את הבת שלי מהגן אני ממש נעלבת ממנה. לפעמים אני לא יודעת אם להיעלב או לשמוח. אולי כל כך טוב לה בגן ולכן היא מתעלמת ממני כשאני באה. יש ימים בהם היא מנפנפת ומחייכת לסמן לי שראתה אותי אבל לא רצה לקראתי, משתהה עוד קצת במשחק, כאילו מתקשה להיפרד מהגן. כשאני כבר רוצה להגיע הביתה היא מתעקשת לשחק עוד קצת במיתקנים בחצר.

האם טוב לה יותר בגן מאשר בבית? האם היא לא שמחה לפגוש אותי? האם הקושי לשלוח אותה לגן הוא שלי בלבד?

התקשרות לאדם אהוב וחיפוש אחר יחסים של קרבה והגנה הם צרכים אנושיים וטבעיים. שלנו ושל ילדנו. ההתקשרות הרגשית הראשונה היא להורים ובמיוחד לאם. אולם היא אינה חייבת להיות מופנית לאדם אחד ויחיד. תודה לאל!

בכניסה לגן, כדי שהילד יצליח להעביר את הקשר מהאם לגננת, הרגשות כלפי האם מתמתנים ומפנים מקום לרגשות דומים כלפי אנשים חדשים (כשם שאני ממתנים רגשות כלפי חבר מהעבר כדי לפנות מקום לחבר חדש). כשההורים באים לאסוף את הילד מהגן הילד מעביר חזרה את תחושת הקרבה וההיזקקות להורה.

אבל הגמישות הזאת בהעברה של קשר מדמות אחת לשנייה איננה אוטומטית ולא מתרחשת בקלות.
כאשר הפרידות ממושכות ותכופות, מה שמובן לנו לא מובן לילד. הוא אינו יודע מתי הוריו יחזרו, האם החזרה תהיה לכל שאר היום, או שזוהי חזרה לצורך פרידה נוספת. לפעמים ההורה מחזיר את הילד הביתה אבל לא נשאר. הורים מגיעים לגן לביקור או שיחה וחוזרים לעבודה. לפעמים, אחרי זמן מה בבית, ההורה צריך ללכת לסידורים. רק כשהילד בטוח לגמרי שהפרידה הסתיימה הוא מרשה לעצמו להיפתח מחדש.
כך גם בתך. כאשר היא תבין מה עומד לקרות היא תרשה לעצמה להשתחרר ולהיפתח אליך. לשם כך כדאי לידע אותה, בטקס הפרידה בבוקר, מי יאסוף אותה מהגן ומה תעשו כשתחזרו הביתה.
טקס קבוע באיחוד מחדש, שבו את יוזמת לעורר מחדש את הקשר, יקל על בתך מאד ("מי בא אלי!" "את מי אני אוהבת!" "אימא צריכה חיבוק גדול!") . שגרה קבועה בסופו של גן, הליכה למכולת או לגן ציבורי עוזרת גם כן לכוון את הציפיות.
אל תדאגי. הרגע שבו היא תוכל להסתדר בלעדייך עוד לא כאן!

על העזרה שבחפץ מעבר קראו : "חפץ מעבר - לחזור הביתה"

על הקושי לצאת למסגרת חדשה קראו: "את מי אני אוהבת"

על ההסתגלות לגן כאשר זו לא הבחירה האידיאלית:  "הסתגלות לגן - גננת טובה, גננת אווזה"

כשהילד אינו מספר מה היה בגן: "מה קרה בגן"

על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי: "כשהגוף מדבר"

עוד על הקושי להתרחק מההורים: "שינויים ופרידות"

19 תגובות

קנאה בין אחים - אחד לך אחד לי

מה יכול להעצים את הקנאה? האם זוהי בעיה רגשית או נתון אישיותי? כמה שאנחנו נותנים לבן שלנו הוא נשאר בלתי מסופק ומקנא באחיו. אנחנו מנסים לאזן ולא לקפח אף אחד מהם. אי אפשר לשמור על שוויון מוחלט אבל הפערים נראים לנו סבירים למדי. אנחנו משתדלים לתת המון תשומת לב לשניהם, כולל זמן איכות לבד. בכל זאת נדמה לנו שמה שלא נעשה, וכמה שלא ניתן הוא רק מקנא יותר. מתי זה יעבור לו?

 הקנאה היא רגש טבעי ובריא כל עוד לא מכחישים אותה. תפקידה לאותת על חוסר שוויון בין חברי הלהקה ("למה למייקל פלפס המון מדליות ולי אף אחת?!"). כאשר חוסר השוויון מובנה והכרחי הקנאה הופכת להשתוקקות לשוויון בלתי אפשרי – שוויון בגיל, מין, הופעה, תשומת לב, חברים, הישגים ועוד. בילדות, קנאה איננה נתון אישיותי ולא בעיה רגשית אלא שלב התפתחותי – קורס חובה בבית הספר של החיים (ראה פוסט קודם: למה לו ולא לי?)

מה יכול להעצים קנאה? הנה כמה אפשרויות:

קושי להרגיש שווה ערך לאחרים אשר נובע ממחסור כלכלי, שונות תרבותית, נכות או מגבלה פיזית – מחזק תחושת נחיתות וקנאה. סדר לידה יכול להוות טריגר לקנאה כאשר יש העדפה עקבית לספק קודם צרכים של אח אחד על חשבון אח שני, או דרישה מתמדת מאח אחד לוותר לשני. סביבה מפלה ומקפחת – דמויות משמעותיות (הורים, סבים, דודים) שמעדיפות או מקפחות באופן בולט ולאורך זמן ילד אחד לעומת השני- מחזקת קנאה.

סביבה שמעודדת תחרות מעודדת גם קנאה. כמו במשפחות בהן מתחרים כל העת, משווים בין הילדים, או נעזרים בתחרות כדי להשיג ציות (אמא: "נראה מי ירדם ראשון?!" ילד: "אבא!").

עד גיל 6-7 רוב הילדים רואים בקנאה הוכחה לנחיתות: יש מישהו שהוא יותר ממני. כדי להכחיש את הקנאה ולהתגונן מפניה הם לוחצים על שוויון טכני ("למה אני גמרתי את הארטיק והוא עוד לא?"), טוענים לחוסר הגינות וקיפוח ("אני לא מקנא, זה הוא לא בסדר"). הם מחפשים חסרונות ומטילים דופי במושא הקנאה ומתקשים לשמוח בשמחתו ("אני יותר קטן ממנו אבל הוא ימות לפניי"). הורים שמתאמצים לאזן ולפצות כדי לפייס את הרוחות מחברים את הקנאה למכונת הנשמה. קנאה שבכוחה לשנות את המציאות והרבה רווחים בצידה לא תדעך.

בגיל 8-9 רוב הילדים מבינים, בעזרת ההורים, שזו לא בושה ולא אשמה לקנא. לפעמים אנחנו מקנאים ולפעמים מקנאים בנו. על כל מישהו שיש לו יותר מלנו יש מישהו שיש לו פחות מלנו. השכן הוא מקשה אחת של יתרונות וחסרונות. הדשא שלו מחייב טיפול ומאמץ שלא תמיד בא לנו להשקיע. הקנאה מסבה לנו צער יותר מכל שכן. וכמה שלא נקנא בדשא שלו, לא נוכל לעשות עליו מנגל. ככה זה!

לצד הניסיון למתן את הכמיהה למה שיש לזולת כולנו משלימים לבסוף עם כך שקנאה תמיד תופיע ותחלוף. ולא נורא שהיא תופיע כי היא גם תחלוף.

בתור לקופה בסופרמרקט,

ילד: "אמא תראי כמה הרבה דברים יש להם בעגלה".

אמא: "הרבה דברים מיותרים, לא בריאים, שלא צריך, ובסוף יגיעו לפח".

ילד: "למה רק להם יש דברים מיותרים שלא צריך ולנו אין?!"

על תחרותיות בין אחים קראו - "לקפל נייר ולהרגיש מיוחד"

על מריבות בין אחים קראו - "מריבות אחים", "רשיון לריב"

על תוקפנות וזעם כשלא מקבלים מה שרוצים - "תוקפנות לייק", "תוקפנות לייט".

על תגובה ללידת אח קטן - "שלא יתפסו לי את המקום"

על קנאה מגדרית - "מה זה בן מה זה בת"

6 תגובות

קנאה - למה לו ולא לי?

 

יש לי ילדה חכמה ומקסימה. משהו בה לא מרוצה ולא רגוע. לעיתים קרובות מדי היא מקנאה באחיה, בחברות או בשכנות. היא כל הזמן משווה מה יש לאחר ושואלת "למה רק לו?", "אני רוצה כמו שלו". כשנותנים לה לבחור ראשונה (סנדוויץ' זהה לשניהם), לאחר הבחירה היא מתחרטת ומבקשת להחליף. ממה נובעת הקנאה? כיצד אפשר לעזור לה להרגיש מסופקת במה שיש לה? 

הקנאה היא דחף חברתי, הישרדותי שקבלנו בירושה מאבותינו הקדמונים. כל מי שקנה בסופר ונלחץ שלקחו לו את העגבנייה היותר טובה מתחת לאף או תפסו לו את התור הקצר יותר לקופה - מכיר את מקורותיה של הקנאה. היא התפתחה בלהקה שבה בעל חלקת הדשא הירוקה היה שבע ; מי שהיה מהיר כמו הרוח לא נטרף ; והיפה והחזק זכה לריבוי בני זוג ולמסלול אבולוציוני מועדף. הקנאה היא מנגנון פסיכולוגי מובנה שתפקידו לצמצם שונות ולהגביר אחידות בקרב חברי הלהקה.זו הסיבה שאנחנו מקנאים בעיקר במי שדומה וקרוב לנו ולא בזרים.

הקנאה מתאפשרת כשילדים נעשים מודעים לרגשות שלהם, כשהם זוכרים שראו בעבר מישהו אחר חולק או משחק עם מישהו/משהו שלישי והם חוו קנאה. זה מתחיל בגיל 3-4. בהתחלה קשה להם לבחור בין שני דברים כי תמיד מפסידים דבר אחד. אחר כך קשה לבחור כי הם לא בטוחים בבחירה. בהמשך נשבר להם הלב כשלשני יש משהו שאין להם. הם מקנאים בדברים שיש לילדים אחרים (צעצוע, בגד, אוכל, מחשב..) או בילדים שיש להם דברים אחרים (תשומת לב, חברים, ידע, כשרון, מזל, זכויות..). המודעות לרצון שלשני יהיה פחות כדי שלי יהיה יותר היא שמגדירה קנאה. "למה לו קראתם חמודי ולי רק חמוד?", "למה הוא זורק וקולע למטרה ואני רק זורק?" . כשהם משווים מתוך קנאה הסנדוויץ'' של השכן תמיד יותר ירוק. לא פייר.

הדרך הטובה להלחם בקנאה היא להכיר בה ולקבל אותה. כשבתך מקנאה אמרי לה בטון אוהב: "את מקנאה/ קשה לך לבחור/ את חוששת שלשני יהיה יותר טוב". הסבירי לה "שלפעמים לו יש יותר ולפעמים לך. ככה זה. העיקר שגם שלך טוב וזה לא כל כך משנה". הרגיעי אותה שזה טבעי לקנא, שאת אוהבת אותה ובטוחה שמיום ליום היא תצליח להירגע. ובינתיים אולי חיבוק יעזור.

כדי לגשר על הפער בין זיהוי הרגש ("אני מקנאה") להבנה השכלית ("מה הפתרון?") שאלי אותה מה לדעתה יכול לעזור לה להתגבר על הקנאה. שימי גבול להשוואות ולהחלפות ואל תנסי ליצור כל הזמן איזון או לפצות.

זמן ייחודי שבו את עושה יחד איתה דברים שהיא ואהבת יכול להועיל. ככה היא תבין שלפעמים היא ואמא ביחד והאח בצד, ולפעמים אמא והאח ביחד והיא בצד וזה לא סימן שלא אוהבים אותה. היום היא מרגישה "משלוש יוצא אחד". יבוא הזמן והיא תדע ששלוש זה הרבה יותר טוב משניים. וגם אם הסנדוויץ'' של האח יותר טעים, זה שלה טעים דיו.

  

על תחרותיות בין אחים קראו - "לקפל נייר ולהרגיש מיוחד"

על מריבות בין אחים קראו - "מריבות אחים", "רשיון לריב"

על תוקפנות וזעם כשלא מקבלים מה שרוצים - "תוקפנות לייק", "תוקפנות לייט".

על תגובה ללידת אח קטן - "שלא יתפסו לי את המקום"

על קנאה מגדרית - "מה זה בן מה זה בת"

6 תגובות

סב/תא חולה

סבתא מצד בעלי, שהייתה חלק חשוב בחיינו, חלתה והיא מאושפזת בבית חולים במצב מדאיג. הבת שלנו, שהייתה מגיעה אליה כל יום בצהריים, איננה מדברת על זה. מלבד כמה שאלות (מי ייקח אותה מהגן? מתי אבא יחזור מבית חולים?) הנושא איננו מוזכר.

אנחנו מתלבטים האם להסביר לה מה קורה? האם בכל זאת לדבר איתה על כך או לכבד את הרצון שלה ולהתעלם? אולי היא לא חושבת על זה ולא כדאי להכניס לה דאגות לראש?

כאשר ילד איננו מדבר על משהו מדאיג שקרה אין זה סימן שהוא לא חווה איום או דאגה. אין זה אומר שהוא לא זוכר או לא חושב על זה.

ילדים מעדיפים לשתוק ולהתעלם כי זהו הפתרון המיידי שזמין להם ביותר ומאפשר להם לעבור את הרגע בשלום. אין להם עדיין מילים לבטא את מה שהם מרגישים. אין באפשרותם לגלוש באינטרנט ולחפש מידע. הם אינם יכולים לעשות משהו כדי לעזור ולהרגיש מועילים. ההיגיון שלהם עדיין לא כל כך הגיוני, לכן הם סבורים שאם הם לא ידברו הם ישכחו. כאילו שזה לא קורה. לפעמים עצם הדיבור מציף אותם ברגשות קשים להכלה. לכן הם מכחישים את הדאגה, משכנעים את עצמם שהם בכלל לא רוצים להבין ולדעת.

כשהפה שותק הגוף מדבר. הדמיון עדיין עובד. יש פרפרים בבטן והלב מחסיר פעימה. בראש צצים כל מיני דימויים מדאיגים של סבתא בבית חולים ותרחישים לא טובים שיכולים לקרות לה ולאבא.

כשסבתא חולה אי אפשר שלא לדאוג. גם אם לא מדברים זה מדאיג. אך אם מדברים - אחר כך זה קצת פחות מדאיג. על מנת לתת לבתכם מילים וכלים להתמודד עם הבעיה דברו איתה, כדי שגם היא תדבר. פתחו בשיחה על הנושא. הזמינו אותה לשאול אתכם כל שאלה שעולה בליבה.

תנו לה מידע על מה שקורה לסבתא, ברמה ובשפה שהיא יכולה להבין. הסבירו לה שהרופאים עושים מה שניתן כדי לעזור, כדי שסבתא לא תסבול, כדי שהיא תבריא. הציעו לה לצייר לסבתא ציור או להעביר מסר מצולם ומוקלט בפלאפון. הרגיעו אותה שאפילו כשאבא מטפל בסבתא הוא עדיין תמיד חושב וזוכר גם אותה ותמיד יבואו לקחת אותה מהגן. היו יותר זמינים וקשובים מכרגיל. הגעגועים והדאגה לשלומה של סבתא עלולים להציף רגשות דומים גם כלפיכם.

כשאתם מחברים מילים לרגשות, טווים ביחד רגש והגיון, דאגה והתמודדות (המיספרה ימנית ושמאלית), אתם הופכים נסיבות מצערות להזדמנות. ככה היא תבין שהיא מובנת. ככה היא תרגיש מורגשת. ככה היא תדע שהיא לא לבד, שאתם תמיד איתה, מעוניינים במה שהיא חשה ולא רק באופן שבו היא מתנהגת.

עוד על מצוקה רגשית שמקבלת ביטוי גופני קראו - "כשהגוף מדבר - כואבת לי הבטן".

עוד על יחס ילדים למוות קראו - "יום הזיכרון - יחס ילדים למוות".

2 תגובות

חג שבועות שמח!

אחרי שבחג העצמאות הבת שלנו סירבה ללבוש חולצה לבנה עם כפתורים, קניתי לה במיוחד לשבועות חולצה לבנה חדשה. אבל גם את החולצה הזאת היא לא הייתה מוכנה ללבוש: היא לא מוצאת חן בעיניה.. היא לא אוהבת כיסים.. השרוול לא נוח... אפילו לא הסכימה לקחת אותה בתיק. כאילו היא מוצאת סיבות להתנגד מתחת לאדמה. אני חוששת שאם נוותר לה היא תרגיש יוצאת דופן לעומת שאר הילדים. 
האם היא עושה איתנו מאבק כוח? האם להיכנס איתה למאבק, להכריח ולהלביש בכוח?

לא כל פעם שהילד נאבק בנו זהו מאבק כוח. עם בוא החגים, על הקושי הרגיל לצאת מהבית ליום ארוך ומתמשך, נוספת ההבנה שהיום הוא לא יום רגיל. צפויים שיבושים בשגרה והפתעות. בגיל הרך, שינויים אינם מתקבלים בברכה. הם מעוררים חשש ומפעילים מנגנוני בלימה והתנגדות אוטומטיים. הסירוב להתעטף בבגדי חג שנראה לנו כמאבק כוח הוא, אולי, מאבק על תחושת ביטחון, על העדפות אישיות ועל הזכות להתחשבות. 

מה שנכון לגבי המבוגרים נכון גם לילדים. הם מעדיפים בגד מוכר וחביב שלא מתלכלך בקלות. ישנם ילדים שנרתעים מכפתורים. הם פחות מוכרים, לא נוחים, מגבירים תלות במבוגר ומזמינים תקלות. חולצה לבנה עלולה להתקשר עם פנים מדאיגות של הורים והערות בנוסח "תזהר!", "אל תלכלך!".
לתגובה של בתכם יכולים להיות הסברים שונים. רק כאשר התגובה מזיקה, חורגת מאוד מהנהוג או בלתי מתחשבת יש טעם להיכנס למאבק. זה לא המקרה! עזרו לבתכם להתמודד עם המצוקה אליה נקלעה. תנו הכרה לרגשותיה ("את רוצה שיהיה יום רגיל", "את רוצה ללבוש בגד שאת מכירה"). הרגיעו ועודדו ("לא נורא", "אל תדאגי", "מיום ליום תלמדי לאהוב חולצה לבנה"). קשרו את החולצה הלבנה עם זיכרונות משמחים ("זה כמו ביום הולדת"). אפשרו לבתכם לבחור האם ללבוש חולצה רגילה ולקחת בתיק את הלבנה או ההפך. אולי כשתגיע לגן ותראה את כולם בלבן – תשנה את דעתה. הבטיחו שגם שם לא תהיה חייבת. 
אפילו לתפוח שנופל קרוב לעץ, יש יותר מהסבר אחד (בגלל הגרביטציה, בגלל שהבשיל, בגלל התולעת, בגלל שמישהו השליך אותו שם...), על אחת כמה וכמה להתנהגות של הילד. אל תמהרו לפרש כל מאבק כמאבק כוח.

2 תגובות

בל"ג בעומר הצטרפנו עם בננו למדורה שכונתית. עשינו זאת כדי לשמח אותו. אבל הוא בכה, נצמד אלינו ולא רצה לזוז. הוא אמר שהוא פוחד והתעקש לחזור הביתה. לא ויתרנו כל כך בקלות. הסברנו, הפצרנו, פיתינו, ניסינו להצחיק אבל ללא הועיל. אחרי חצי שעה התקפלנו. קשה לנו להבין מניין זה בא. הוא מאוד שונה מאחיו הצעיר שמוכן לרוץ לתוך האש. אנחנו מקווים שזה יעבור עם הזמן. כיצד מקלים עליו ומונעים את החמרת המצב?

ילדים באים לעולם עם נטיות שונות שמתעצבות לאופי בהמשך החיים. תגובות ההורים ממתנות או מדגישות נטיות מולדות אלו. לחלק מהילדים טמפרמנט זהיר: דברים חדשים מרתיעים אותם, לוקח להם זמן להתחמם, להפשיר, להסתגל ולתת אמון. הם רוצים להתבונן מרחוק, לבדוק מה זה מים ומה זה אש לפני שהם קופצים. אם דוחפים ולוחצים – הם קופאים עוד יותר. אם מאפשרים להם להתחמם לאט לאט הם נרגעים, נמסים וזורמים.

בגיל הרך היכולת של הילד להבין מה קורה לו מוגבלת. כשהוא חש דריכות, עליה במתח שרירים, ושינויים בקצב הנשימה, הוא מכנה זאת במילה היחידה המוכרת לו- פחד. אם האש זזה ומשמיעה קולות הוא סבור שאולי היא חיה או דרקון יורק אש שעלול לזנק עליו כל רגע. אוצר המילים הרגשי שלו מאוד מצומצם והוא מתקשה להסביר את עצמו. כשמחשבה לא בשלה מביאה ילדים לזהות סכנה, היכן שאין, הם זקוקים להסברים שלנו. הפירוש שלנו למצב ולתחושות שלהם משפיע על התנהגותם והרגשתם.
בנכם ירגיש בנוח במדורה קטנה, שקטה, עם מעט חברים ואנשים מוכרים. עדיף להגיע למדורה כשעדיין אור בחוץ ולתת לילד להסתגל בהדרגה: לשבת רחוק, בחיק ההורה, להתקרב לאט ובלי לחץ. כמה שלוחצים פחות – הוא לחוץ פחות. במקום לומר לו שהוא פוחד, העדיפו פירוש חיובי ומתון ("אתה נזהר מדברים חדשים", "אתה נבהל מהרבה אנשים"). עודדו והרגיעו ("אתה ילד נבון", "לאט לאט תרגע", " אבא ואמא לא דואגים ואין מה לדאוג"). התאימו את הקצב שלכם לקצב שלו ובעיקר היו סבלניים.
כמו עצים במדורה – מה שנדלק לאט נשרף לאט. בסוף המדורה, אתם תרצו ללכת ובדיוק אז הוא יהיה מוכן להישאר...

3 תגובות

"אמרתי לא!"

"אנונימי" אמר/ה:

ביתי תינוקת חייכנית, סקרנית ומלאת חיים. בחודשים האחרונים היא החלה לצבור ביטחון וניסיון בזחילה, ובשילוב עם סקרנותה היא חוקרת את הבית על כל פינותיו, מנסה להכניס את כולו לפה. תוך דקותיים היא זוחלת הרחק ממשטח הפעילות לכיוון הנעליים, סל הכביסה או חוט חשמל שמונח על הרצפה. לרוב אני מניחה לה, משננת לעצמי שזה הזמן וזה השלב ללמוד ולהתפתח בלי הגבלות מיותרות. אבל כשהיא נוגעת בדברים שאני רוצה שתלמד שבהם אסור לגעת אני לא יודעת כיצד להגיב. בדרך כלל אני אומרת בקול רם "לא!" והיא קופצת וחודלת מיד ממעשיה. לפעמים היא ממשיכה עד שאני מזיזה אותה משם.

האם אני עושה את הדבר הנכון? מצד אחד אני רוצה שהיא תמנע מדברים מסוכנים ותקשר אותם לפחד - כי יש ממה לפחד (חשמל, תנור חם)..! מצד שני אני רואה אמהות לילדים גדולים יותר שכל הזמן אומרות לא, לא, לא! והילד חושש להתקדם צעד בלי שירים מבט ירא מול האמא.
מה ההשפעה של "לא" בגיל כזה ומה היא קולטת בכלל?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

בשעה שהיכולות המוטוריות של התינוק גוברות אין מנוס מכך שהוא יתחיל לשמוע "לא". גילויי חיבה, משחקי פנים אל פנים, הנאה וצחוק מפנים את מקומם להתנגשות בין הרצון של התינוק למגבלות המציאות.
כשהתינוקת שלך נמשכת בכבלי קסם לכבל החשמל או להוטה על תנור לוהט, המוח שלה מוצף בחומרים המתווכים הנאה וסקרנות ואזורים שמקושרים עם עונג ותגמול מופעלים. עם השמע קול צעקה או איסור נעשה מעבר מרגשות חיוביים לרגשות שליליים. מבחינה פיזיולוגית מופרשים חומרים ומופעלים אזורים שעוסקים ברגשות שכאלה.

אמירת "לא" במידה מתונה, ובעקבותיה תגובת בלימה, אכזבה וחשש - חשובה. היא עוזרת להתפתחות אזורים במוח שאחראיים לוויסות ולעיכוב התנהגות לא רצויה. מצד שני, אמירת "לא" עודפת בשלב טרום מילולי, כשהילד לא מבחין באופן מודע בין מותר ואסור עלולה לבלבל ולבלום את הילד יותר ממה שההורה התכוון. האמא מתכוונת שהתנור חם והתינוק קולט שהחקירה והזחילה מסוכנות. אנחנו צועקים "שלא!" ימעך או ימרח את האוכל עלינו והוא מפרש שיש באוכל איום.

כשהבת שלך, כמו קולומבוס, יוצאת לגלות את האמריקה שלה -היו אתם המפה שלה. הנחו אותה מה כן. כוונו אותה למה להתקרב וממה להתרחק. אין צורך בצפירת אזעקה כל אימת שהיא נכנסת למים מסוכנים ("לא כל כך בקלות קורה משהו רע"). מספיק לומר "לא" בקול שקט, בטון רגשי רגוע, ובאינטונציה מתאימה. הרחיקו אותה למקום מבטחים והציעו לה משהו אחר למשש ולרשרש.
אין ספק שהמסע עוד ארוך, ובטוח שהיא תלמד.



"אנונימי" אמר/ה:

מה דעתך על השיטה של "להרים את הבית"? כל חפץ מסוכן או כזה שעלול להינזק מהחקירה של הקטנים מועבר ומורם רחוק מהישג ידם. יש כאלה שאף תוחמים את איזור הפעילות של התינוק עם גדר או שערי ביטחון ונעילות למיניהן.

לדעתי יש חשיבות לזחילה במרחבי הבית, לסקרנות ולחקירה ואני לא רוצה להגביל את ביתי לשטח קטן כשיש את כל הבית. אין לי בעיה עם כך שנדרש ממני להיות הרבה יותר קשובה וזמינה. אני חושבת שיש ערך למילה "לא", ואם אני מרימה את כל הבית - מתי יערך השיעור?
האם זה באמת חשוב שתלמד כבר עכשיו מה זה "לא"? איך מלמדים תינוקת קטנה דבר כזה בכלל?!

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

עצמאות או צייתנות? - זו השאלה. אם בעבר הורים יחסו לצייתנות חשיבות רבה יותר לעומת עצמאות, כיום המגמה התחלפה. כאשר הורים תחמו את הילד בתוך לול וגדרות הם העדיפו סדר וצייתנות על פני עצמאות. כאשר משאת הנפש היא יוזמה ועצמאות הורים מאפשרים לקטקטים לזחול ולגעת בכל. אם הם מאמינים שכמה שיותר "כן" - הילד פחות מסכן. הם מזיזים ומרחיקים כל מכשול, שואפים למחוק את המילה "לא" מהלקסיקון.

נראה שעצמאות ויוזמה יקרים לליבך לצד קבלת מרות (זה לא "או-או". זה "גם וגם"). אכן לאמירת "לא" חשיבות רבה. ה"לא" חיוני לגדילה לפחות כמו ה"כן". הוא מעביר את המסר שההורה הוא ישות נפרדת ("לא! אני לא מגבת"). הוא יוצר מרחק בין דחף לבין סיפוקו ("לא, אי אפשר לאכול את הביסלי של החתול).
לרב הילדים, אמירת "לא" מלווה בהרחקה והצעה "מה כן", שוב ושוב -יספיקו. אחרים, בשל טמפרמנט סוער, לא מצליחים לעצור באדום. מבחינתם במה שהם יכולים להגיע הם יכולים לגעת, ולכל מה שהם רואים הם מגיעים. ללא מחסום אמיתי הם לא מבינים מה הכוונה ב-"לא". אצל ילדים אלו שימוש מרובה מדי במילה "לא" עלול לעורר זעם על הגבלה עודפת, להביא להתעלמות, לשביתה כללית. וישנם אלו שיראו ב"לא" משחק, תחרות בין חתול ועכבר.

בגיל שבו לפעוט/ה קושי לקבל על עצמו הגבלות, אם אתם מוצאים את עצמכם אומרים הרבה "לא" - עדיף לסגור דלתות ולהרחיק חפצים מיותרים כדי להשאיר את ה"לא" להזדמנויות בהם הוא הכרחי. כך לא יפגע הרצון להגיע, לגעת, לראות ולמשש.

אם הפעוט/ה סבור שדלתות נעולות לא נועדו לעצור אותנו אלא לבחון את מידת הנחישות שלנו, או בתינוקית : "אם סוגרים בפניך דלת של ארון תפתח מגירה או מקרר"... התקינו מנעולים והתנחמו בכך שכשהוא יגדל זה ישחק לטובתו.

על "אסור" ו"לא" אחרי גיל שנתיים קראו:

גיל שנתיים הנורא

קשה להיות הורים

על הקושי המיוחד של הורים בראשית החיים קראו גם:

פתאום הורים - הקרב על השפיות

פתאום הורים - הקרב על הבכי

6 תגובות

סדר, סדר תרדוף! חג שמח!

הבן הבכור שלנו, נכד ראשון משני הצדדים, מוקף אהבה ומשופע כל טוב. מרוב חפצים לא רואים את החדר. המגירות מלאות בשטויות. לסדר ולמיין זה נגד האמונה שלו. כשאנחנו מנסים לפנות דברים מיותרים הוא עסוק במיחזור של מה שזרקנו לפח. משוכנע שהוא "חייב את זה!". לאחרונה הפכנו ל"פיית הניקיונות" והתחלנו להוציא דברים מהמגירות שלו ללא ידיעתו. אבל אז הוא נזכר לפתע במשהו וכועס "לאן זה נעלם?", "מי לקח לי ?" (אולי אנחנו ואולי לא, מי יכול לזכור...) ואנחנו מרגישים אשמים.  האם ללחוץ עליו לסדר למרות התנגדותו?

בתרבות שפע כמו שלנו, למיין ולסדר ארונות באמצע הילדות זה כמו לצחצח שיניים באמצע סעודת יום הולדת. מהר מאוד הכל מצטבר שוב. מצד שני, אם ההילולה נמשכת ונמשכת חייבים לעשות סדר מדי פעם.

הדחף לצבור ולאגור חיובי וטבעי. בראשית, הנטייה לאסוף היא כללית. ילדים מלקטים אבנים, צדפים, גולות, חרקים, חלקי צעצועים , עפרונות, מדבקות, קלפים ועוד... הם מתקשים לזרוק ולהפטר מכל מיני סיבות: אם הם חוו מחסור, הם יצברו כדי להימנע מתחושת החוסר. אם הם חוו שפע הם יאגרו כי זה מה שהם מכירים. ריבוי החפצים נותן להם תחושת ביטחון. לתפיסתם - עשיר הוא זה שאינו יודע מה וכמה יש לו. כמה שיותר הרבה - יותר שווה. לפעמים זה אינו הצעצוע עצמו שהם מתקשים להניח בצד אלא הזיכרון המתוק שהוא מביא עימו. ובכלל, מבחינתם זה לא נכון שהם אף פעם לא זורקים שום דבר - עובדה! הם זרקו בעבר את המוצץ והבקבוקים. בתחילה הם אוספים כדי להתבשם מתחושת השפע. בהמשך הם ממיינים ומנפים כדי להשתחרר מתחושת העודף.

בתוך כל ילד בלגניסט מסתתר ילד מאורגן שאוהב להכניס דברים לכיס אבל שוכח להוציא משם את הידיים כדי לסדר.  בתוך כל הורה שהופך ל"פיית הניקיונות" מסתתר הורה שחושש להיות אכזרי ובלתי מתחשב ושאינו מעז להכריח את הילד לעשות דברים ללא הסכמתו.

מה לעשות שרק דרישה אקטיבית לקפח את הדחף הראשוני, להיפרד מדברים מיותרים ולהכניס בהם סדר היא זו שדוחפת קדימה. ככה הוא מבין שעדיף שיהיו לו מעט דברים שהוא עושה בהם שימוש רב מאשר הרבה דברים שהוא עושה בהם שימוש מועט. איכות עדיפה על כמות. ככה מתפתחת תחושת קניין אמיתית, אחריות ונכונות להשקיע בהבטחת הקניין. ככה הנטייה הפרימיטיבית מקבלת ביטוי יותר ספציפי ופחות חומרי. הילד מתחיל לפתח תחביבים ותחומי עניין, לבנות אוספים, לאגור ספרים והשכלה במקום גולות ובָּקוֹגָנִים.

וורן באפט רכש חברת רכבות ב 25 מיליארד דולר רק בגלל שאבא שלו לא קנה לו רכבת צעצוע שביקש כשהיה קטן. תסכול אופטימאלי הוא מנוע רב עוצמה.

אל תהססו להכניס את המפתח לסוויץ' ולהתניע.

כיצד משתחררים מעודפי הצעצועים ואגירה עודפת קראו : "כואב הלב לזרוק משהו טוב"

כיצד לקבל עזרה מהילדים תוך שינוי בעמדות הפנימיות קראו: " חג הסדר והנקיון "
על החשיבות שבהתכנסויות באותה מתכונת משפחתית כל שנה קראו: "והגדת לבנך "

1 תגובות

מה זה בן מה זה בת- גרסת הבנות

השבוע קרה משהו שעורר בי ספקות. הבת שלי, בת שש, התעקשה להתחפש לשחקן כדורגל ודרשה להסתפר כמו בן. בדרך כלל אנחנו די גמישים. יש לה אחים גדולים והיא משחקת איתם במשחקי בנים. לא פעם הלבשנו אותה בפריטי לבוש של בנים. הפעם הבקשה שלה עוררה בנו תגובה אחרת. היא מתוקה ויפה עם שיער ארוך ולא מבינה כמה זמן לוקח לגדל שיער כזה בחזרה.

מה יש לה נגד בנות? האם בפורים צריך לאפשר הכל? או שבכל זאת יש גבול?

אולי לבת שלכם יש משהו נגד בנות ואולי יש לה משהו בעד בנים.
בגילאי הגן (3-6) ולפעמים גם הלאה, הרבה ילדות מחפשות קשר מיוחד עם האב ונכנסות לתחרות עם האם . לעיתים הן רוצות להיות יותר טובות מאמא בלהיות אמא. הן מזהות מאפיינים גנריים שבמרכז ההתנהגות הנשית (התקשטות, טיפוליות, תקשורתיות) ומחקות אותם. לעיתים, את הקנאה בקשר שבין האב לאם (או בין האב לאחים) הן פותרות על ידי אימוץ התנהגויות טיפוסיות לבנים (כוח, ספורטיביות, תחרותיות).
(משהו דומה קורה לבנים. קוראים לזה בשם מסובך "תסביך אדיפוס". בעיני זה הפטנט של הטבע להתקין במוחנו תוכנות של רצון לייחודיות ותחרותיות שבלעדיהן לא היינו שורדים).

ואיזה מועד יותר מתאים לכך מפורים?? בת היא כבר הייתה וגם תהיה בעתיד.עכשיו היא רוצה לנסות להיות בן.

החינוך המגדרי מושפע מעמדות וערכים של ההורים. ישנם הורים שמייחסים חשיבות להתנהגות מגדרית מסורתית כחלק מסדר חברתי. הם יהיו פחות סובלניים להתנהגויות ותחפושות הפוכות למין. לאחרים יהיה חשוב לשבור סטריאוטיפים ובאופן מוצהר לעודד התנהגויות ותחפושות אנטי מגדריות.
אם אתם שייכים לקבוצה השלישית שדוגלת בעמדה ניטראלית, שמשתדלת להתייחס לבנים ולבנות באופן שוויוני ללא קשר למינם, לא יפריע לכם שהיא תתחפש לשחקן כדורגל. אבל שיער זה משהו אחר. בפורים מספיקה פאה.

בפורים, כמו במשחק, הרעיון המרכזי הוא "שהכל אפשר" אבל רק ב"כאילו" ולא באמת. תחפושת היא שינוי זמני. שינוי קבוע אינו תחפושת. לא עושים ניתוח פלסטי להגדלת האף כדי להתחפש להמן הרשע. לא כורתים יד ועוקרים עין כדי להיות שודד ים. לא עוברים ברית מילה כדי להפוך למרדכי היהודי.

הבטיחו לה לדבר על תספורת אחרי פורים, כשהרצון להפתיע ולהדהים לא נושף בעורפה. אמצו "נוהל קבלת החלטות": לשאול ולשמוע לדעתם של כמה אנשים אמינים ומוערכים בנושא, לשקול יתרונות לעומת חסרונות ולשמור על מרחק זמן סביר בין עצם העלאת הרעיון לבין קבלת ההחלטה.

הקשיבו לה והכירו ברצונה. שתפו אותה בכנות במחשבותיכם, רגשותיכם והעדפותיכם. אבל בגיל 6 (ולא רק בפורים) לא צריך לאפשר הכל. צריך לשמוע הכל, להבין הכל, לכבד הכל ולקבל את "ההחלטה הטובה ביותר". ההחלטה הטובה ביותר היא לא ההחלטה שטובה בעיני הילד אלא זו שהכי לטובת הילד, בעיני ההורים.

אגב, יותר זמן איכות משותף עם האבא עשוי לחזק את הקשר איתו ואולי לא יהיה צורך בתספורת.

על פורים והתחפשות 

איך לעבור את פורים בשלום... קראו "פורים שלא נדע"
על התחפושות המצחיקות של החג... קראו "כמוני מסיכה" 
על הרצון להתחפש למין השני... קראו "מה זה בן מה זה בת"

3 תגובות

יום הולדת שנתיים

בלי שנרגיש חלפו שנתיים מאז הפוסט הראשון, כבר העלינו לאוויר 100 פוסטים, 100 צי-פורים ויחד אתכם גם 870 שאלות, תשובות ותגובות.
בשנה הראשונה, כמו בכניסה להורות, השקענו מאמצים להיכנס לתפקיד החדש, לעמוד בלוחות הזמנים, לקיים הבטחות שהבטחנו. בסיומה יכולנו לומר בפה מלא ומתוך הזדהות "אנחנו בלוגריות", אמהות ל-50 פוסטים יקרים ואהובים.
כמו בכניסה להורות, בשנה השנייה חל איזה שינוי הדרגתי, התרחשות פסיכולוגית אחרת, תובנה אנושית חדשה.
אם בשנה הראשונה כתבתי בבלוג מה שנהגתי לומר, בשנה השנייה מצאתי את עצמי אומרת את מה שכתבתי.
אם בשנה הראשונה כתבתי והשתדלתי שזה יהיה מובן, בשנה השנייה השתדלתי להבין כדי שאוכל לכתוב.
אם בהתחלה ההשראה באה בעיקר מהניסיון שלי, בהמשך הרעיונות הגיעו מהשאלות והתגובות שלכם. מצאתי שאני לומדת מהן, שהן מעודדות אצלי התבוננות מדוייקת, מחזקות בי עמדות פנימיות שבמרכזן הבנה לצרכים ולתהליכים הפסיכולוגיים של ילדים. גם לי, מתשובה לתשובה, ילדים נראו מובנים יותר, תהליכי ההתפתחות נהירים יותר והבעיות פשוטות יותר.
"הכרת תודה היא במקרים רבים ציפייה סמויה לטובות נוספות" (לה רושפוקו).

איננו בטוחות לגבי "מקרים רבים" אחרים, אבל במקרה שלנו זה בוודאי נכון. אנחנו רוצות להודות לכם ובאופן בלתי סמוי לבקש שתמשיכו לתעד את ילדיכם ולתאר אותם באופן מדויק, מרגש, ואפילו משעשע - ולספר לנו.
שאלו את עצמיכם מדי פעם "מה רציתי לדעת, להבין היום?". שתפו אותנו בתהיות המאתגרות הללו. המשיכו לקרוא, להגיב, לשלוח לחברים ולעשות "לייקים". במקרה הזה, כמה שיותר, יותר טוב.

הנה כמה מהתגובות שחיממו לנו את בית החזה והדם:

"גוני ושרי,
אני נהנית כל שבוע מחדש מהפוסט שנוגע בתבונה וברגישות בסוגיות יומיומיות ופותח כיווני חשיבה ודרכי פעולה. תודה."

"רוב תודות על ההסברים החדים והקולעים, כרגיל, שמסדרים לי איך הילדים רואים את הדברים ואיך אפשר להבנות להם את הדברים כך שיבינו יותר ויותר עם הזמן. ביחד עם האיורים המקסימים הדברים מתבהרים כל כך!"

"איזה יופי! האיורים מקסימים והעצות וההסברים קולחים ופשוטים. פתאום הבעיות מובנות יותר ונראות פשוטות יותר."

"לא הפסקתי לחייך מהבלוג. איך הוא מתאר בחן את בני בן השנתיים וחצי. כשאני נזכרת בו זה כאילו קיבלתי סם הרגעה וזריקת חיוכים."

"אני מודה לכן על הבלוג האיכותי והרלוונטי כל כך. האיורים והעיצוב מרהיבים, ובכלל שילוב מנצח של מקצועיות ובהירות. נדיר למצוא (ברשת) עצות ותובנות גם פרקטיות וגם מקצועיות. פשוט כיף!"

"תודה על ההסבר הקולע, בלשון נפלאה, חדה, בהירה ומחויכת, בצד איורים תענוג. האתר פשוט מקסים ומעולה ותודה על הטרחה עבור כולנו."

"אוי, הקריקטורות הרגו אותי. כל כך מזדהה!!!" 

"אני נהנית מאוד וכל פעם מחדש מהבלוג ומהתבלין הגראפי. הוא כל כך בריא וגם טעים. ברכות."

"סליחה שאני חוזרת על עצמי אבל הציורים מיוחדים ומקסימים."

"יש לי ילדון מקסים בן שנתיים וחמישה חודשים שספג הרבה מהאתר המקסים הזה. אחד הדברים שלימדתי אותו , אחרי שלמדתי אני, זה להירגע. וזה עובד מצוין."

"אין לך מושג איזה דבר גדול זה בשבילי וכנראה בשביל עוד אמהות המקום הזה לשאול את שאלות ההתפתחות החשובות. אנחנו בורות בהן.

עשית לי סדר מצוין. וגם הזמן איפשר לי (אחרי שאת הדאגה הנחתי פה בבלוג והייתי יותר פנויה) לראות כמה דברים."

"איזה פוסט מקסים!
גם אני, שתמיד ראיתי בעצמי בחורה חזקה ובטוחה בעצמה גיליתי כמה ספקות עצמיים יש בהורות. ילדתי את ביתי לפני כ-7 שבועות. וכל רגע מאז היה רצוף בהיסוסים, חששות ופחדים אמיתיים, שמא אני עושה "נזק של ממש". כמה טוב לגלות שלא כל כך בקלות נגרם נזק שכזה. כמה מרגיע להבין שככה זה אצל כולם, שזה נורמאלי, ולהרפות קצת (רק לבינתיים..) מרגשות האשמה."

"ראשית, אציין שאני נהנית ביותר מהבלוג שלכן, לומדת המון כאמא, מקבלת תשובות לתהיות וגם חומרים חדשים למחשבה. שנית, יש לי שאלה..."


עוד על הבנה לנפש הילד קראו "להציץ לראש של הפשוש"
יום הולדת שנה לבלוג קראו "יש לי יומולדת"

על הכרת תודה אצל ילדים "להודות מכל הלב בחודש כיס-לב"

7 תגובות

לכבוד פורים... נמר גדול נמר קטן

גם השנה, בפורים, הבן שלנו מסרב להתחפש. ניסינו להציע לו רעיונות, להלהיב אותו, אבל הוא בשלו. הוצאנו מהמחסן תחפושות כדי שאולי יתפתה. הוא לבש משהו לזמן קצר ומיהר להוריד. בסוף, הוא הסכים לשים עליו סרבל של מכונאי. תחפושת מינימאלית ואפורה לטעמנו.

איך גורמים לו להעיז להתחפש למשהו יותר עוצמתי? האם ללחוץ עליו או להניח לו?

הרצון שלכם שבנכם יתחפש ויהנה מכך נובע מכוונה טובה ואינטואיציה בריאה.

בגיל הרך ילדים מרבים לשחק משחקי דמיון. הם ממלאים תפקיד של אמא, גננת, אבא, גיבור או חיה. לפעמים מה שנראה לנו משחק סמלי, "כאילו", עבורם הוא השתקפות המציאות, שיחזור של מצבים המוכרים להם מחיי היומיום. זהו מעין משחק במציאות, קצת יותר גמיש מהמציאות, המכוון להביא לסיפוק והנאה. אך הוא עלול להיות לא פשוט. כשאבא ואמא במשחק כועסים-ההרגשה עלולה להיות זהה למה שהוא מרגיש כשכועסים עליו באמת. כשהחיה במשחק טורפת- החרדות מציפות. 
מגיל 4 והלאה גוברת בהדרגה ההבנה וההנאה ממשחקי "כאילו". הילד יוצר לו מציאות חדשה, מוסיף לה ממשאלות ליבו, ממציא לעצמו חברים דמיוניים, מפיח רוח חיים בחפצים. המשחק הוא דרך לבטא פחדים ולהתגבר עליהם, לתת מוצא למשאלות תוקפניות וללמוד לרסן אותן, להזדהות עם מי שהיה רוצה להיות ולהשלים עם מה שלא יוכל להיות. זהו גם תפקידן של התחפושות השונות. אבל אפילו בגילאים המאוחרים יותר המשחק עדיין מאופיין בחשיבה מאגית. רגע אחד זה "רק כאילו" ומיד אחר כך זוהי השתקפות המציאות, אמת לאמיתה שמתרחשת כאן ועכשיו. אם הוא נמר, הוא אולי מרגיש חזק אבל גם מסוכן לאוהביו. כגיבור, הוא עלול להיות נתון להתקפה ואיום של מתחרים.
תחפושות ומסיבות פורים מעצימות יצרים ורגשות וכשהרגש מתעורר ההיגיון הולך לישון. התרגשות רבה ורגשות עוצמתיים מטשטשים את הגבול בין "כאילו" ו"באמת". אין טעם ללחוץ על בנכם להתגבר על הרתיעה שלו מתחפושות דווקא בפורים. אולי "לא כל יום פורים" אבל כל יום אפשר להתחפש, ולא רק בפורים. השאירו את התחפושות בסביבה. הזמינו את בנכם להשתעשע יחד אתכם ולהתחפש. התנהלו במתינות. הרגיעו והזכירו לו ש"זה רק משחק", "במשחק הכול אפשרי". עזרו לו להבין שזהותו לא משתנה גם כשהוא מתחפש. הוא באמת "נמר" אבל הנמר לא אמיתי, ולא יכול לטרוף באמת. תנו לבנכם להוביל את המשחק. ככה הוא ירגיש בשליטה וישלוט גם ברגשותיו. תנו לו להתחפש לפרקי זמן קצרים. ככה הגשמת הפנטזיה הכמוסה הרבה פחות מחייבת ומאיימת.
ככה יעשה לילד שהוריו חפצים ביקרו.



עוד על פורים:
איך קולעים לרצונו וטעמו של הילד - קראו "תחפושות לפורים".
על החשש להתחפש ותחפושות כביטוי לדחפים וריסונם.. קראו "נמר גדול/ נמר קטן"
איך לעבור את פורים בשלום... קראו "פורים שלא נדע"
על התחפושות המצחיקות של החג... קראו "כמוני מסיכה" 
על הרצון להתחפש למין השני... קראו "מה זה בן מה זה בת"
עוד קצת על פורים ״אני אחשוורוש״


חג שמח!!!!

4 תגובות