עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

30.6.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

סב/תא חולה




סבתא מצד בעלי, שהייתה חלק חשוב בחיינו, חלתה והיא מאושפזת בבית חולים במצב מדאיג. הבת שלנו, שהייתה מגיעה אליה כל יום בצהריים, איננה מדברת על זה. מלבד כמה שאלות (מי ייקח אותה מהגן? מתי אבא יחזור מבית חולים?) הנושא איננו מוזכר.

אנחנו מתלבטים האם להסביר לה מה קורה? האם בכל זאת לדבר איתה על כך או לכבד את הרצון שלה ולהתעלם? אולי היא לא חושבת על זה ולא כדאי להכניס לה דאגות לראש?



כאשר ילד איננו מדבר על משהו מדאיג שקרה אין זה סימן שהוא לא חווה איום או דאגה. אין זה אומר שהוא לא זוכר או לא חושב על זה.

ילדים מעדיפים לשתוק ולהתעלם כי זהו הפתרון המיידי שזמין להם ביותר ומאפשר להם לעבור את הרגע בשלום.
אין להם עדיין מילים לבטא את מה שהם מרגישים. אין באפשרותם לגלוש באינטרנט ולחפש מידע. הם אינם יכולים לעשות משהו כדי לעזור ולהרגיש מועילים. ההיגיון שלהם עדיין לא כל כך הגיוני, לכן הם סבורים שאם הם לא ידברו הם ישכחו. כאילו שזה לא קורה. לפעמים עצם הדיבור מציף אותם ברגשות קשים להכלה. לכן הם מכחישים את הדאגה, משכנעים את עצמם שהם בכלל לא רוצים להבין ולדעת.

כשהפה שותק הגוף מדבר. הדמיון עדיין עובד. יש פרפרים בבטן והלב מחסיר פעימה. בראש צצים כל מיני דימויים מדאיגים של סבתא בבית חולים ותרחישים לא טובים שיכולים לקרות לה ולאבא.

כשסבתא חולה אי אפשר שלא לדאוג. גם אם לא מדברים זה מדאיג. אך אם מדברים - אחר כך זה קצת פחות מדאיג. על מנת לתת לבתכם מילים וכלים להתמודד עם הבעיה דברו איתה, כדי שגם היא תדבר. פתחו בשיחה על הנושא. הזמינו אותה לשאול אתכם כל שאלה שעולה בליבה.

תנו לה מידע על מה שקורה לסבתא, ברמה ובשפה שהיא יכולה להבין. הסבירו לה שהרופאים עושים מה שניתן כדי לעזור, כדי שסבתא לא תסבול, כדי שהיא תבריא. הציעו לה לצייר לסבתא ציור או להעביר מסר מצולם ומוקלט בפלאפון. הרגיעו אותה שאפילו כשאבא מטפל בסבתא הוא עדיין תמיד חושב וזוכר גם אותה ותמיד יבואו לקחת אותה מהגן. היו יותר זמינים וקשובים מכרגיל. הגעגועים והדאגה לשלומה של סבתא עלולים להציף רגשות דומים גם כלפיכם.

כשאתם מחברים מילים לרגשות, טווים ביחד רגש והגיון, דאגה והתמודדות (המיספרה ימנית ושמאלית), אתם הופכים נסיבות מצערות להזדמנות. ככה היא תבין שהיא מובנת. ככה היא תרגיש מורגשת. ככה היא תדע שהיא לא לבד, שאתם תמיד איתה, מעוניינים במה שהיא חשה ולא רק באופן שבו היא מתנהגת.

עוד על מצוקה רגשית שמקבלת ביטוי גופני קראו - "כשהגוף מדבר - כואבת לי הבטן".

עוד על יחס ילדים למוות קראו - "יום הזיכרון - יחס ילדים למוות".

2 comments:

אנונימי אמר/ה...

שלום רב,
רציתי להתייעץ בקשר לבני בן בחמש וחצי. הוא הבכור שלנו. אין אצלינו סבתא חולה אבל המון מריבות קשות ביני ובין בעלי. אומנם אנחנו באיזה טיפול אבל גם אם יצליח הדרך ארוכה ואני לא בטוחה בכלל.
כל זה אני מספרת כרקע להתנהגות המוזרה והמדאיגה שסיפרה לי עליה הגננת.מעבר לכך שהילד לא הכי ממושמע היא רואה אותו הולך לאשפה ומחפש אוכל. אני חייבת לציין שכשאמרה לי שנראה שמחפש יותר התחלתי לשלוח אותו עמוס באוכל לגן.
עוד דבר שנגע לליבי במסיבה שהייתה בסוף שנה- הוא היה חמוד אבל הקשיב לסיפורים שקוע כולו. עשה תנועות ופרצופים כאילו הוא מידי נשאב לשם, לסיפור, לדרמה. האם זה לא בסדר?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"מריבות"
(בן חמש וחצי שמגיב למריבות ההורים)
סבתא חולה או יחסים "חולים" בין ההורים - מה מדאיג יותר ממה? חשבי על כך מהזוית של הילד, כאילו את היית בגילו.. כשההורים רבים בינהם שני המקורות העיקריים לתחושת הבטחון והשמחה של הילד לא זמינים לו והורסים זה את זה. גם כאן הילד אינו יודע עדיין לבטא את המצוקה שלו במילים, אינו יודע להעריך מה תהיינה התוצאות, אינו יודע להרגיע את עצמו. ההגיון הלא הגיוני שלו אומר שאם אבא ואמא רבים הם בטח יתגרשו, זה בטח בגללו, ובטוח עומד לקרות משהו איום. הדרך שלו להרגיע את עצמו יכולה להיות התעלמות ובריחה לעולם דמיוני.
אינני יודעת אם זה מה שקורה עם בנך.
אינני יודעת מה הוא מבין מהמריבות שלכם. אינני יודעת מדוע הוא מחפש מציאות בפח האשפה.
התרשמתי מכך שלמרות היחסים בינכם את מצליחה לשמוע את המצוקה של בנך.בדרך כלל כשהרעש מסביב רב אפילו הציפרים מתקשות לשמוע את ציוץ הגוזלים.
קבלי החלטה שיותר את לא רבה ליד הילד. מצאי זמן לשוחח עם בנך, לשאול אותו מדוע הוא מחפש אוכל. הבטיחי לו שאהבתך תמיד שמורה לו. התאמצי להראות לו אותה בכל מיני דרכים ולבטא אותה במילים. שחקי איתו יחד. תני לו להוביל את המשחק. ככה הוא פחות ישקע בעולם הדמיון. בגילו זה עדיין קורה.
והעיקר והעיקר - לא לריב כלל!
מה עוזר? לדבר!

הוסף רשומת תגובה

אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות