כל שנה קצת יותר דרישות וקצת פחות וויתורים. קצת יותר הוראות וקצת פחות בחירה חופשית. קצת יותר דרישה להתמודדות עצמאית וקצת פחות עזרה. יותר דגש על הישגים קוגניטיביים ופחות על סיפוק צרכים רגשיים. יותר ויותר יחס פרונטלי כוללני במסגרת המונית ופחות ופחות יחס אישי במסגרת קטנה.
כל הילדים המאושרים מן המעבר דומים זה לזה. וכל ילד אומלל, אומלל בדרכו ומהסיבות שלו. לפעמים הסיבה זעירה כמו עדשה במזרון אך מטרידה כמו חצץ בנעל. לא פשוט להסתובב עם חצץ בנעל 6-8 שעות ביום.
מורה קפדן העניש שניים מתלמידיו שלא דקדקו בלימודיהם. הוא הורה להם להסתובב יום שלם עם אפונים בתוך הנעלים (משל לסבל גדול שיכולה טעות קטנה לגרום). בתום היום התייצבו שני התלמידים מול המורה. אחד מהם צולע ובוכה והשני מחויך ומרוצה. הראשון רגליו דואבות מחיכוך עם האפונים. השני בישל את האפונים וריכך אותם בטרם נעל את נעליו.
בשביל זה יש הורים. בשביל לרכך לכל ילד את האפונים- העדשים הספציפיים שלו.
עוד באותו נושא קיראו ב "שינויים ופרידות" ו"הכנה לכתה א'" "שינויים ומעברים"
על יציאה למסגרת חדשה - "את מי אני אוהבת"
על הסתגלות לגן - "גננת טובה גננת אווזה"
פוסט שמסכם כל מיני נושאים קרובים - "לקראת שנת הלימודים החדשה"
עוד על ההבדל בין לחץ ואתגר- "בחירת גן- לקראת השנה הבאה"על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים -"גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"
4
תגובות
רשומות
4 תגובות:
תודה רבה לכם. משהו קטן בדיוק בזמן.
פעם ראשונה ילד בכתה א' זה יותר קשה מלעלות לכתה א. או שכבר שכחנו.
שלום רב,
יש לנו ילדה בת 4 שנים. בעוד כשבוע אנחנו נוסעים לחו"ל ל-4 ימים בלעדיה. היא תישאר בבית שלנו עם סבא וסבתא. היא נשארה לילה אחד לבד לפני כשנתיים וזה היה בסדר גמור.
איך הכי נכון ל"בשר את הבשורה"? ומתי?
האם נכון להכין לה טבלת יאוש עם פירוט מה היא תעשה כל יום?
לבקש ממנה שתבחר מתנות שנביא לה?
אנחנו נוסעים לחופש בשילוב עם כנס מקצועי, אני מעדיפה לספר לה רק על החלק של הכנס...האם זה נכון לעשות או שהיא צריכה לדעת שאבא ואמא נוסעים גם לחופש?
האם לדבר אתה בטלפון לעיתים קרובות משם?
תודה
ל"חופשיים"
(הורים לילדה בת 4 שנוסעים לחו'ל)
אם חיכיתם עד גיל ארבע אתם יכולים ליהנות מהפרות של ההמתנה.
בגיל ארבע יש לילדים מושגי זמן בסיסיים. הם כבר מבינים שנוסעים וחוזרים. שבוע לא ניראה להם כמו נצח. הם מתחילים להבין שהם לא מרכז הבריאה ולא הכול סובב סביבם. והעיקר, יש להם מנגנוני וויסות רגשי די יעילים.
אם לבתכם אין קשיי פרידה מיוחדים צאו לחופש ללא רגשי אשם. היא תעמוד בזה ואף תצמח ותגדל בעקבות זה.
התחילו להכין אותה אפילו ממחר. שחקו עם בובות או ציירו סידרת ציורים שמסבירה במילים פשוטות מה יקרה. אין סיבה להסתיר ממנה שאתם הולכים גם לבלות. זה לא חופש ממנה. טבלת מסע היא רעיון מצוין. וותרו על ה"יאוש". היא לא בצבא. זה לא לשלוש שנים. ואולי היא בכלל לא מיואשת. יש הורים שמכינים מראש גלויות עם כמה מילים אוהבות שהסבתא תיתן מידי יום. אפשר לטלפן. לא חייבים כל יום. כדאי להתאים את זה לרצונה. יש ילדים שדווקא מעדיפים בלי טלפון שמעורר את הגעגועים. יש כאלה שרוצים טלפון עם תמונה או אפילו סקייפ.
עוד משהו חשוב בעיני הוא להנחות את סבא וסבתא לשמור על רוטינה רגילה ומוכרת ולא להציף אותה ביותר מידי פעילויות והתרגשות. אם הגעגועים יתעוררו לחבק, לספר סיפור, להציע לה לצייר לכם ציור ולא להיבהל מהבכי. הוא יעבור בשלום והצחוק יחזור. ממש כמו שאתם תחזרו.
שתהייה נסיעה מבורכת.
תודה רבה על התשובה המפורטת (והמרגיעה)
אתן נהדרות!
אני צופה שקטה כבר כמעט 4 שנים ולמדה לא מעט.
שוב תודה
הוסף רשומת תגובה
אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות