סוכות שמח וקצת חופש...

אנחנו יוצאות לממש קצת חופש, מבטיחות לשוב ולדבר על החופש ועל החזרה לשיגרה.

חג שמח לכולכם.

6 תגובות

אני בראש השנה

אם החיים הם מסע בזמן, תחילת שנת הלימודים היא תחנה במסע הזה. כאשר מסתכלים קדימה נדמה שמשרד החינוך פישל (בגדול) כשקבע את תחילת הלימודים דווקא במועד בו הכי קשה לחזור לספסל - מייד בסיומו של החופש!

לאלה שעוברים למסגרת חינוכית חדשה לא ברור למה הוריהם מתעקשים, שוב ושוב, להכיר להם גן, כיתה, חוג או חברים חדשים, לעודד להתחבר ולאהוב אותם - וכשסוף סוף הם מרגישים שם נוח, להתעקש להעביר אותם למקום חדש. למה לעזוב מקום שהם מכירים ואוהבים למסגרת שהם לא אוהבים עם ילדים שהם לא מכירים?!
בנוסף, אחרי החופש מסובך שבעתיים להתמצא בזמן. כיצד יתכן שחצי שעה בבוקר חולפת כהרף עין, עוד בטרם סיימו לפשוט את הפיג'מה ולעומתה חצי שעה של הכנת שיעורים נמשכת לעד?! מדוע בבית הספר הזמן זוחל כמו צב ובערב הוא בורח כמו ארנב?!

כאשר אנחנו, הגדולים, מביטים אחורה על השנה שחלפה, מדפדפים ברשומות שלנו, אנו שמחים לגלות שצברנו ניסיון, ידע, תובנות וכישורים מספיקים כדי שתחילת השנה הזו ואנחתה יהפכו, בהמשך, לשנה טובה ומבורכת.
בעבר הבנו שהקושי המרכזי בפרידות ומעברים נובע מכך שבהיעדר מבוגר אוהב ומרגיע הסף בווסת של המוח יורד ותחושת המצוקה עולה (פוסט "לקראת שנה הבאה"). במצב שכזה כל מה שמפתיע ולא מוכר נתפס כמאיים ומדאיג ומפעיל מערכות בלימה והימנעות (פוסט "ל"ג בעומר" ופוסט "פיפי קקי"). ישנן דרכים להפחית את הלחץ כמו מוצץ, חפץ מעבר, שיגרה מוכרת ויותר מכל - קשר רגשי עם גננת וחברים (פוסט "מוצצי" ופוסט "לחזור הביתה"). על מנת שהילד יצליח, באופן זמני, להעביר רגשות, קשר ואמון לאנשים חדשים עליו למתן את רגשותיו כלפי הוריו. כתוצאה מכך לוקח לו זמן להיפתח אל ההורים במפגש מחדש (פוסט "בסוף תמיד חוזרים לגן").
ילד שמקבל הכרה לרגשותיו, עידוד, הרגעה והנחייה (בתבנית חוזרת) מהורה רגיש ואוהב יתחבר לכוחות שבו ויתמודד עם המצב בהצלחה. ילד שיזכה למאור פנים וחיבוק גדול במפגש מחדש לא יהסס לחבר שוב את התקע לשקע (פוסט "עוד לא די").

ברגע שנהיה מעט קשה, זכרו (כדי שתזכירו...) שטבעם של רגשות להתחלף. "הזורעים בדמעה - ברינה יקצרו" נכון גם לגבי ילדים. בתום החופש הילדים מסתכלים אחורה ברינה וקדימה בדמעה וחשש. אל דאגה. מתישהו, בין סוכות לחנוכה - זה מתהפך. היו סבלניים.

2 תגובות

"הלו, אמא"

עד כה, מדי קיץ, שלחנו את בננו הבכור (בן תשע וחצי) לקייטנה. שנינו עובדים ומגיעים הביתה מאוחר. בשנה שעברה הוא עיקם פרצוף ורצה להישאר בבית. השנה הוא מסרב ללכת לקייטנה. אנחנו מבינים אותו. גם אנחנו לא מהמתלהבים. אנחנו מתלבטים אם לאפשר לו להישאר בבית. מתי מתאים להשאיר ילדים לבד בבית?

 התנאים להשארת ילד לבד בבית רבים. הנה כמה מהמרכזיים שבהם, על פי סדר חשיבות: אם הוא מרגיש נוח להישאר לבד, יודע לטלפן לקרוא לעזרה, זהיר ויודע לשמור על עצמו וסביבתו, הפנים כללים וגבולות ויודע לשמור עליהם שלא בנוכחות מבוגר, יודע להעסיק את עצמו באופן חיובי ומועיל, מסוגל לשמור על רוטינה ולעמוד בלוח זמנים, יודע להתרחק מזרים (גם באינטרנט)...

בגיל 9-10 לחלק מהילדים רצון ויכולת להישאר לבד למספר שעות. מכיוון שיכולות האומדן שלהם עדיין לא מפותחות היום יכול להמשך מעבר למה שציפו והעצמאות יכולה להתגלות כקשה ממה שחשבו. אם משאירים אותם עם הוראות מחמירות הם עלולים להתמלא פחדים. אם הם נחשפים לתוכן מאיים ותוקפני בטלוויזיה הם עשויים להזדקק למילה מרגיעה.

אם נראה לכם שבנכם יכול להישאר בבית, הרכיבו יחד תוכנית יומית ברורה עם לוח זמנים וכללים, שמכילה פעילויות שונות (משחק, קריאה, לימוד, אימון, סידורים, חברים, צפייה מוגבלת במסכים...). בדקו עימו כל יום כיצד עמד בתוכנית. עודדו אותו להצליח. עמידה בתוכניות מגבירה תחושת יצרנות ויעילות ומפתחת מיומנויות של ארגון ותכנון. אם אנחנו עושים מה שתכננו – נגיע לאן שרצינו.

קשר טלפוני יכול להאריך את טווח הזמן שהוא מסוגל להישאר לבד. סכמו על אופי הקשר הטלפוני (תדירות, מי מתקשר למי, ובאילו נסיבות). ילד שמרבה להתקשר אינו מרגיש נוח להישאר לבד. טלפונים מיותרים מגבירים תלות וחרדה במקום להרגיע.

נסו להקדים ולחזור הביתה. קירבה לאדם יקר משפיעה עלינו ברמה הפיזית – ממלאת אותנו אנרגיה, מתדלקת בסקרנות, שמחה ושלווה. כמו טייס בטיסה למרחקים ארוכים, כשהילד נשאר לבדו הוא דואג מה יגמר קודם: הדלק במנוע או הטיסה. ושום טלפון ממגדל הפיקוח לא יכול למלא את המיכל!

3 תגובות

ל"ג בעומר

בל"ג בעומר הצטרפנו עם בננו למדורה שכונתית. עשינו זאת כדי לשמח אותו. אבל הוא בכה, נצמד אלינו ולא רצה לזוז. הוא אמר שהוא פוחד והתעקש לחזור הביתה. לא ויתרנו כל כך בקלות. הסברנו, הפצרנו, פיתינו, ניסינו להצחיק אבל ללא הועיל. אחרי חצי שעה התקפלנו. קשה לנו להבין מניין זה בא. הוא מאוד שונה מאחיו הצעיר שמוכן לרוץ לתוך האש. אנחנו מקווים שזה יעבור עם הזמן. כיצד מקלים עליו ומונעים את החמרת המצב?

ילדים באים לעולם עם נטיות שונות שמתעצבות לאופי בהמשך החיים. תגובות ההורים ממתנות או מדגישות נטיות מולדות אלו. לחלק מהילדים טמפרמנט זהיר: דברים חדשים מרתיעים אותם, לוקח להם זמן להתחמם, להפשיר, להסתגל ולתת אמון. הם רוצים להתבונן מרחוק, לבדוק מה זה מים ומה זה אש לפני שהם קופצים. אם דוחפים ולוחצים – הם קופאים עוד יותר. אם מאפשרים להם להתחמם לאט לאט הם נרגעים, נמסים וזורמים.

בגיל הרך היכולת של הילד להבין מה קורה לו מוגבלת. כשהוא חש דריכות, עליה במתח שרירים, ושינויים בקצב הנשימה, הוא מכנה זאת במילה היחידה המוכרת לו- פחד. אם האש זזה ומשמיעה קולות הוא סבור שאולי היא חיה או דרקון יורק אש שעלול לזנק עליו כל רגע. אוצר המילים הרגשי שלו מאוד מצומצם והוא מתקשה להסביר את עצמו. כשמחשבה לא בשלה מביאה ילדים לזהות סכנה, היכן שאין, הם זקוקים להסברים שלנו. הפירוש שלנו למצב ולתחושות שלהם משפיע על התנהגותם והרגשתם.
בנכם ירגיש בנוח במדורה קטנה, שקטה, עם מעט חברים ואנשים מוכרים. עדיף להגיע למדורה כשעדיין אור בחוץ ולתת לילד להסתגל בהדרגה: לשבת רחוק, בחיק ההורה, להתקרב לאט ובלי לחץ. כמה שלוחצים פחות – הוא לחוץ פחות. במקום לומר לו שהוא פוחד, העדיפו פירוש חיובי ומתון ("אתה נזהר מדברים חדשים", "אתה נבהל מהרבה אנשים"). עודדו והרגיעו ("אתה ילד נבון", "לאט לאט תרגע", " אבא ואמא לא דואגים ואין מה לדאוג"). התאימו את הקצב שלכם לקצב שלו ובעיקר היו סבלניים.
כמו עצים במדורה – מה שנדלק לאט נשרף לאט. בסוף המדורה, אתם תרצו ללכת ובדיוק אז הוא יהיה מוכן להישאר...

12 תגובות

ראיתי את פרעה

אני לא יודעת מה הגננת סיפרה בגן, אבל פרשת פרעה עדיין מעסיקה את הבן שלנו. ביום הוא מציג פרעה שהורג את כולם. ברחוב הוא רואה בכל איש מוזר פרעה פוטנציאלי. בלילה הוא חלם על פרעה והגיע רועד למיטה שלנו. למה זה משפיע עליו כך? כיצד להרגיע אותו? מה עושים עם סיפורי החגים המפחידים המתרגשים עלינו?

הסיפורים על מורשת עמנו רצופים טראומות לאומיות. כשהם מושמעים לאוזניים צעירות בדרמטיות ובפרטי פרטים הם עלולים להציף את הילד בעודף מידע שאינו בשל להבין: מה זה "הרבה שנים"- חג פורים היה לפני הרבה שנים? מה זה "איש רשע"- אולי השכן? מה זה "למות"- כשעושים "פיו פיו" ונופלים על הרצפה?

כאשר הסיפור מסופר תוך כדי הרחקה ל"לפני הרבה שנים", מלווה במשחק,שירה ויצירה, על ידי מבוגר שאינו נראה לחוץ ודואג בעת הסיפור – הילדים מבינים שלמרות המסר המילולי אין מה לדאוג. ילדים שקשובים רק לתוכן המילולי ולמשמעותו או ילדים המזדהים עם הטון הדרמטי בסיפור עלולים להיבהל. לפעמים הם מזהים בעלילה את אותה אלימות המוכרת להם מעצמם כשהם מתחפשים לגיבור הרוצה למגר ולהשמיד כל מי שמתנגד לו. רק שבסיפור ההיסטורי הגבולות נפרצו. מישהו נתן לאלימות ביטוי ומימש דחפים תוקפניים אלו. כמה מאימת המחשבה שהדחפים האסורים שלנו עלולים לצאת לפועל. אולי מישהו נוסף יכול לאבד שליטה וזה יקרה שוב.
כשבנכם מתחפש לפרעה הוא בעיקר בודק שזה קורה רק במשחק, בדמיון. בלילה, תוך כדי שינה, יותר קשה לו לשמר את האבחנה בין מציאות פנימית וחיצונית. כשהוא מרים קול בהלה למראה אנשים משונים ברחוב הוא קורא לכם להרגיעו ולהסביר איך מבחינים מי טוב ומי רע. בגילו כל דבר שונה, חריג, נתפס כרע.
חיזרו על הסיפורים בבית, בחיק החם והבטוח של הספה. הרבו להשתמש בביטויים כמו "פעם פעם" או "היה היה בארץ רחוקה" כדי להדגיש את המרחק בין אז והיום. הפנו את תשומת ליבו לכך שאתם לא דואגים ("אמא דואגת? לא! סימן שאין מה לדאוג"). כשהוא מתחפש לפרעה הזכירו לו שזה רק משחק. הציעו לו לתעל את חששותיו לציור. אולי לצייר את פרעה ואחר כך לקשקש עליו ולקרוע אותו. ככה במקום להיות רע וחזק כמו פרעה – הוא ירגיש חזק על פרעה. וגם יתלווה לזה קורטוב השתוללות וחיוך של שובבות.
ובכלל מה יש לדאוג? מה הסיכוי שפרעה יגרור את עצמו 40 שנה במדבר כדי להגיע לישראל דווקא עכשיו, כשרק לפני חודש תלינו את המן על עץ? ובשביל מה? בשביל לאכול מצות?! אפילו חומוס בפיתה הוא לא יקבל כאן...

9 תגובות

חג הסדר והניקיונות

ערב פסח אנחנו זקוקים לכל עזרה אפשרית. אנחנו מצפים שגם הילדים ירתמו למאמץ. הבן שלנו לא אוהב לעזור, מתלונן ודוחה כל דבר. כשצריך לפנות שולחן – הוא בדיוק בשירותים. כשצריך לשאת סלים – יש לו התכווצות שרירים. כשמנקים את הבית - הוא נזכר שיש לו שיעורים.

אנחנו מנסים להשיג את שיתוף הפעולה שלו בכך שמגדירים לו את המטרה הבאה: "תגמור לסדר את הכלים במדיח ונצא לקניון". לפעמים זה עובד. לפעמים לא.

בבקשה, עזרו לנו לעזור לו לעזור.

בגיל הרך העזרה היא חלק מהמשחק המשותף, דרך להיות קרוב לאמא, ללכת כמו אפרוח אחרי התרנגולת ולחקות את צעדיה. ככה מתפתחת לה מוטיבציה ספונטאנית לעזור, לתרום ולשמח את הזולת. אמירה ברורה, חוזרת על עצמה, תוך הנחייה, הדגמה והתפעלות עושה את העבודה.

מאוחר יותר, כשהילד מתחיל לחוות את עצמו כבעל רצון נפרד, עם תחומי עניין והעדפות משלו, הוא פחות נענה להזמנה לעזור: הוא עייף; הוא באמצע משהו; הוא מתבלבל בין "לא רוצה" ל"לא יכול". לא ברור לו מדוע ההורה זקוק לסיוע בדבר שקל לו. תמיכה ועזרה לזולת גם כש"לא בא לי" היא בסיס לקשרים הדדיים ויחסים חברתיים. כשילד לומד לעזור עמדותיו משתנות. הוא נעשה שותף, לומד להתחלק בעומס ולהרגיש משמעותי ומועיל. במקום לבוא מעמדה ש"עזרה לא תהרוג אותי אבל למה להסתכן" הוא לוקח אחריות.
ילד שמוכן לסייע רק בדרך למשהו נעים אחר איננו ממש עוזר. הוא לומד לתת יחס לזולת רק כאשר הוא יכול להפיק מכך תועלת. העזרה היא רק הכנה ליציאה לקניון. אין זו עשייה שנובעת מהבנה, בחירה ושינוי בעמדות פנימיות.
הסבירו לבנכם בשיחה מדוע עזרתו חשובה לכם ("אנחנו גאים בך", "אנחנו מרגישים שותפות", "זה מפנה אותנו למשהו אחר", "ככה תהיה עצמאי"). עשו זאת מבלי ללחוץ או לכעוס וללא הכללות היסטוריות ("אתה תמיד..."). סכמו יחד, מראש, במה הוא יעזור ומתי. זה יקל עליו לכוון את הציפיות ולגייס את הכוחות. תקשרו בצורה ברורה. הבהירו שכאשר אתם שואלים "אתה מוכן...?" הוא יכול לענות בחיוב או בשלילה. אבל כאשר אתם מבקשים "בבקשה, תעשה..." זו בעצם דרישה מנוסחת בנימוס.
עזרה חשובה כל ימות השנה, להם ולנו. עזרה בעבודות הבית היא מטה הקסם שהופך את הילד מתלותי לעצמאי. הכירו תודה לבנכם כשהוא עוזר. המשיכו לבקש עזרה גם אחרי הפסח. מי שעוזר כל השנה יעזור גם בחג הבא.

6 תגובות

יש לי נטייה לחזור על עצמי שוב ושוב.

את " הבית של מיץ פטל" הקראתי לבני בפעם המי יודע כמה...ועוד ידו נטויה! חשבתי שהוא לא זוכר את הסיפור, אבל כשניסיתי לדלג, לקצר או לשנות את הטקסט הוא הבחין מיד וכעס. אני מגייס את כל הסבלנות, עושה טבלאות ייאוש ומנחם את עצמי שכל פעם נוספת היא פעם אחת פחות למניין הסופי.

מדוע הוא מתעקש לשמוע אותו סיפור ולראות אותה קלטת שוב ושוב? האם זה חשוב או מזיק? רק שלא יפתח נטיות טורדניות. חס וחלילה.

אנשים עם זיכרון טוב חוזרים על עצמם שוב ושוב. והנה הראיה: רק רעיה עם זיכרון טוב תזכיר לבעלה שוב ושוב כיצד שכח את יום הולדתה. בשביל לזכור עלינו לחזור על מידע. מי שזכרונו חלש שוכח לחזור ולזכור. דברים בעלי משמעות ששמנו עליהם תג מחיר גבוה יחזרו ויהדהדו במוחנו בערות, בשינה, באופן מודע ולא מודע עד שיאוכסנו בזיכרון.

כשילדים לומדים שלכל דבר יש שם הם חוזרים בלי סוף על השאלה "מה זה"? כשהם מגלים של"לא" שלהם יש כוח על אבא ואימא הם חוזרים על ה"לא" ללא רחם. ככל שזה מטריד זו איננה נטייה טורדנית. עם כל חזרה חל שינוי במח. בהתחלה שינוי כימי, אח"כ מתפתחים קשרים חדשים במח שהולכים ומתחזקים עד שהמפה המוחית משתנה והזיכרון נשמר לטווח הרחוק.

ילדים זקוקים להוריהם שיחזרו עבורם על מה שנראה להם חשוב, מרגש, מעניין. כך הם מגלים שיש חזרתיות בחיים ונהנים ממנה. כך הם מבינים שישנם דברים שלא משתנים, נהנים לצפות למשהו ולראות שהוא אכן קורה. כך הם מזהים תבניות של שפה ומידע שעוזרות להם לארגן את התובנות שלהם על העולם.
בעידן שבו המחשב זוכר עבורנו מה שהקלדנו, מהר, ללא מאמץ ולעולם ועד, קשה לנו להשלים שהמח האנושי איננו מכשיר מכני. איכותו איננה נמדדת במהירות קליטה וקלות ביצוע. תפיסה מעמיקה והבנה מורכבת מחייבים הרבה שינון וחזרות. יש בהם תועלת רבה בתנאי שזה חל על תחומים ונושאים מגוונים (ציור, בניה, מניה, ספורט, משחק...) ולא רק בתחומי עניין צרים ומצומצמים.
נסו לאזן בין הצורך של הילד "לחזור עד שיזכור" לבין הצורך שלכם ושלו "לחדש כדי לא להתייבש" ("לפעמים אותו דבר ולפעמים משהו חדש" "לא מוכרחים אותו דבר"). ההבנה שמתוך התחשבות בזולת אנו משנים משהו בהתנהגותנו מתחילה בגיל צעיר ונשארת, אף היא, אחרי הרבה חזרות בזיכרון לטווח ארוך.

2 תגובות