התקפי זעם-קשה להיות הורים

קראנו את הפוסט "גיל שנתיים הנורא" בחיוך. התיאור היה מדויק (מאיפה את מכירה את הבן שלנו?!). ועדיין, נשארנו עם השאלה מה עושים עם ילד שמשתטח על הרצפה בבכי ובצעקות, זורק את עצמו, מנפנף בידיו ומתפתל, ואולי גם חובט את הראש? האם להרים על הידיים או לא להרים? לרדת לגובה שלו או להישאר לעמוד? לדבר בטון מרגיע או אסרטיבי? או אולי לא לדבר כלל ולהתעלם?

איך אפשר, כהורים, לא להרגיש חסרי אונים במצב כזה? למה גם כשיודעים, פחות או יותר, מה לעשות ומה להגיד- זה עדיין לא קל?

שערו בנפשכם שנתקלתם בהודעת הדרושים הבאה. האם היה עולה בדעתכם להציע עצמכם לתפקיד?

  דרושים מטפלים ליצורים תזזיתיים, צרחניים, תובעניים, חסרי שקט ומנוחה שקשה לעמוד בקצב שלהם ונראים כסובלים מהפרעה כלשהי.

היקף המשרה:  עבודה אינטנסיבית, 24 שעות ביום, לכל החיים. ללא אפשרות לפיטורין, יציאה לחופשה או לפנסיה.

הכישורים הנדרשים: מעורבות רגשית גבוהה ומחויבות מלאה, חשיבה עצמאית וגמישה, יכולת להתמודד עם שינויים ללא הרף וללא פחד, יכולת להרגיש בנוח בתנאי לחץ ובמצבים של חוסר וודאות.

שכר: מינימלי. ללא התחייבות לתמורה נאותה בעתיד. מהר מאוד יודעים מה משקיעים ועל מה מוותרים אך לא יודעים מה מרוויחים. הכרת התודה אינה מובטחת. הכרה ציבורית – מובטח שלא.  

כשהפעוט מתפרץ בזעם ובכי, קשה שלא לפקפק ולשאול את עצמנו בשביל מה אנחנו צריכים את התפקיד הזה? מהיכן ההנחה המוטעית ש"ילדים מגדלים את עצמם?", איך חשבנו שזה לא כל כך מסובך ושנדע מה לעשות? מי ציפה שיהיה כל כך קשה לעשות את מה שאנחנו מבינים שצריך?

"עייפת החלטות" – הקושי להחליט ולעמוד בהחלטה שקיבלנו, יכולה לנבוע מעומס ותכיפות ההחלטות שעלינו לקבל. מי לא יודע שבשבת, כשאנחנו רגועים ופנויים, הכל יותר קל. בדיוק אז גם לפצפון הכל יותר קל.

להורים כיף יותר לתת וקל יותר לוותר. לנוכח זעקות השבר של הקטן הרצון להיטיב ולהרגיע קודם לצורך לחנך ולגדל. במצבים של נתינה הילד מקבל את הסמכות ההורית באהבה, ברור לו מי המבוגר ("בסדר, אבא. אני מסכים שתוותר לי. כשאתה אומר את מה שאני רוצה שתגיד אני מוכן לקבל כל מה שתגיד"). ההורה מרוויח שקט תעשייתי ומקווה שמחר יום חדש.

כשההורה מסרב לילד הוא מאבד ביטחון. כשהחיוך המתוק ועימו תחושת ההענקה נמחקים, קשה לעמוד בחרדה שעולה: שמא הילד ניזוק, שמא הקשר עימו ישתבש ובטחונו העצמי יפגע. ההורים חוששים לאבד את השליטה על בנם. הם נבהלים מעוצמת התוקפנות שלו או מזו שמתעוררת בהם. הם פוגשים את חוסר האונים ואת חוסר המסוגלות שלהם ורק מייחלים שהכל יסתיים.

ההורה האנושי יוצא דופן ביכולתו לחשוב ולהגיב בצורה הגיונית, אך יוצא דופן שהוא משתמש ביכולת זו. במיוחד תחת מתקפת זעם. כשהפעוט מתרוצץ כאילו חיברו אותו לאצבע דינמיט המחשבה השקולה קורסת.

נסו להישאר רגועים כדי שתוכלו לחשוב בהגיון ולהרגיע. הזכירו לעצמכם שהוא עדיין לא יודע מה לעשות עם התסכול וזקוק לעזרתכם. הציעו עזרה, הכוונה, תמיכה, או הרגעה. עשו הפוגה קלה בין ניסיון אחד למשנהו (זוזו הצידה, התעלמו דקותיים...) כדי שהנ"ל יוכל לפרוק את אכזבתו.

הישארו לעמוד או רדו לגובה שלו. הרימו על הידיים או הניחו חזרה על הרצפה. דברו בטון מרגיע או אסרטיבי. הגיבו בהומור או הישארו רציניים. זה לא כל כך משנה.

למרות שאין דרך אחת להרגיע התקף זעם, התקף הזעם בסוף תמיד נירגע.

עוד על הבכי כמקצר את הדרך להקלה והשלמה קראו: "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי",  ״משגעת נפילים״

על המוצץ כאמצעי לויסות רגשות קראו: "מוצצי".

על הזעם של בני שנתיים קראו: "הכיסא הרביץ לי", "את זה", "גיל שנתיים הנורא".

על סוגים שונים של תוקפנות בדרך לויסות עצמי: "תוקפנות לייט". 

על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

עוד על תגובות הורים למצבי לחץ – "סטירה", "מבחן הכיסא".

18 תגובות

גינה לי חביבה

בילדותי גדלתי במושב. ביליתי הרבה לצידו של אבי ועזרתי לו כשעבד בשדה ובגינה. חשוב לי שגם ילדי יהיו מחוברים לאדמה ויגדלו להיות חובבי טבע. מאיזה גיל אפשר לצפות שילדים ירצו לעזור בגינה? האם כדאי להכריח אותם? כיום, כשאני אומר לבני: "איזה יום יפה! בוא נעבוד בגינה" הוא עונה: "איזה יום נהדר, הזדמנות לא לזוז מהמחשב".

קל להבין ולהזדהות עם המשאלה שלך שילדיך יהיו, אף הם, אוהבי טבע וגינון. בעבודה בגינה יש משהו מציאותי, מעשי, שימושי, מפיג מתחים ומסדיר נשימה. זריעה ושתילה, כמו תפילה קטנה, מעוררים ציפייה ותקווה. נביטה מחממת את הלב ומעוררת את הנפש כמו מבט בתינוק שנולד. גיזום וניכוש מחזקים מגמות של ריסון ואיפוק. הטבע נאיבי, צנוע ופשוט. גם בשיא הפריחה הוא אינו ראוותני או מתבלט. היופי שלו אינו מסמא ומציף אלא מרענן ומלא חן.


עבודה בגינה שונה כל כך מכל מה שילדים בימינו מכירים. הם אינם מבינים איזה תענוג ניתן להפיק מגינה אם אין איזו מקלדת או שלט באזור. הם רגילים שהמרחק בין משאלה לסיפוק מסתכם בלחיצת כפתור. לעומת ים- המשחקים והמותגים הסובבים אותם, הגינה אינה מתחדשת כל הזמן באופן קיצוני. העבודה בה חוזרת על עצמה שוב ושוב, ובין שתילה וקטיף או זריעה ופריחה מפריד נצח.


כדי לגשר על פער הדורות הזמן את ילדיך לשהות במחיצתך כשאתה עובד בגינה. בתחילה הם בעיקר צופים מהצד. הופכים את הגינה למרחב דמיוני ומשלבים אותה במשחקיהם. אחר כך הפוך אותם לצופים- משתתפים: הצע להם לסייע בזריעה, בהשקיה, ללמוד להשתמש במזמרה. תן להם לקטוף, לטעום וליהנות מתנובת הגינה. בהדרגה, עודד אותם להיות פרטנרים אקטיביים: לטפח ערוגה או עציצים משלהם, להיות שותפים להחלטות מה לשתול ואיפה. הסבר להם וחלוק איתם את ידיעותיך ברמה המתאימה לגילם. לבסוף, חלק להם תפקידים ותן להם אחריות. רק בלי להכריח ובלי להוכיח!
בקשת עזרה, מתוך נכונות לקבל סירוב, מתאימה לכל גיל. בקשת עזרה משמעותית גם כשהילד בוחר לדחות אותה. היא יוצרת בעולמו אפשרות חדשה שביום מן הימים תתממש. אל תהפוך את הגינון לחובה. זכור שזהו רק תחביב ושאין דומה עשייה מאהבה לעשייה מיראה.
מי שמטפח גינה מבין שאי אפשר לגדל מה שרוצים, איך שרוצים ואיפה שרוצים. אבטיח לא יצמח על עץ ונרקיס לא יפרח בקיץ. ככה גם ילדים. אם הבן נולד עם נטיות דומות לשלך, מה שתעשה ישפיע, והאהבה לאדמה תנבוט בבוא העת.
בגינה ובחינוך מתקיים הכלל: מה שלא צומח נובל, מה שלא עובר גיזום צומח עקום, מה שלא פורח לא נותן פרי. אבל בעניין הזה, של אהבת הטבע- תן לטבע לעשות את שלו.
ט"ו בשבט שמח

9 תגובות

דווקא!!!!!!!

מזה כמה זמן היחסים עם הבן הבכור שלנו מסתבכים. הוא מתיש אותנו. בקשות והוראות שבעבר נענו על ידו ברצון זוכות למחאה, סירוב, עקשנות או התעלמות. טיול מהנה הופך מייגע: הוא רץ קדימה בלי לתת יד, מסרב לחזור הביתה כשהגיע הזמן, לא נכנס לאוטו ולא רוצה להקשר בכיסא. פעולות שגרתיות הופכות למלחמה: הוא שופך מים, משחק בשמפו, מפזר נייר. למה הוא עושה לנו דווקא? ומה בידינו לעשות?

 

התנהגות "דווקאית" – כאשר הילד מתעקש לעשות משהו בדרך מסוימת, כך ולא אחרת- דווקא מבטאת הישגים חשובים בהתפתחות: בנכם כבר יודע לזהות מטרות והעדפות אישיות, ובנוסף הוא גם מאמין שביכולתו לגרום לשינוי ולהשפיע עליכם לתת לו את מבוקשו. בהתחלה הדרכים של הילד להשיג את מטרותיו מצומצמות ונוקשות. הן כוללות עקשנות, הרמת קול, שימוש בכוח, סרבנות... עם הזמן הוא לומד להביע את עצמו, למתן את רגשותיו, לארגן את תגובותיו, להסתייע בהוריו וללמוד מניסיון העבר. רפרטואר התגובות שלו משתכלל, מתעשר ומתעדן. התוצאה המבורכת היא שהילד לומד להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת, באמצעות חילופי דברים והבהרת רגשות.

הדרך ליעד זה ארוכה ומסועפת ועל ההורה לשמש כמורה דרך. הוא זה שקורא את האיתותים של הילד ומתמלל אותם ( "חיכית ש...", "אתה רוצה ש..."). באופן זה הוא מדגים לילד כיצד לבטא במילים את מטרותיו. הוא מיידע את הילד על השיקולים והרגשות שלו עצמו ( "כבר מאוחר...", "אני עייף..."), מציע לילד דרכים חלופיות לספק את דחפיו ( "עוד קצת ודי...", "קודם..ואחר כך.."). לבסוף, ההורה מביע שמחה ועידוד כאשר הילד מצליח להשיג את מטרותיו בדרך הנכונה.
במקרה שלכם, כאשר בנכם עושה "דווקא" עזרו לו להבין את עצמו ואתכם: אמרו במילים מה הוא רוצה ומרגיש ולמה אתם מבקשים את מה שאתם מבקשים ( "אתה אוהב לשפוך מים..", "כיף לראות איך זה נשפך..", "זה לא נעים לי..", "זה עושה בלגן.."). תנו פתרונות והנחיות. התנסחו באופן חיובי, אמרו לו מה כן לעשות (במקום "אל תשפוך מים" אמרו "אתה יכול לשפוך בתוך הדלי". במקום "אל תרוץ" אמרו "לך לאט, תישאר קרוב", "בוא נספור צעדים"). דרבנו אותו לציית ( "כל הכבוד", "מי  ילד מתוק?!")
חוץ מזה, שיהיה ברור, מהזוית שלו אתם הם אלו שעושים "דווקא" מתעקשים ומתעלמים ממה שהוא מבקש. מסיבה שאינה ברורה לו אתם משקיעים המון אנרגיה בלרחוץ ולנקות אותו במקום לקחת אותו למגרש המשחקים ולדאוג שהוא יתלכלך. נסו להבין אותו, ככה זה ילדים !!

בשבוע הבא- פוסט נוסף בנושא.

עוד באותו נושא קראו:; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב"; "יש גבול- ציות וגבולות"; "ציות בגיל ההתבגרות ״התקפי זעם המשך״

20 תגובות

מה הבעיה- קחו סנוW

שלושה ימים של סופת שלג, נצורים בבית (במקרה הטוב), ללא חשמל, חימום, טלפון, אינטרנט, טלוויזיה, רדיו.. מעמידים במבחן בקרת-איכות את ה- HPA axis שלכם, המערכת המרכזית שמטפלת בסטרס. כדי לאמוד את טיבה ענו על השאלות הבאות.

1. למראה השלג המרהיב התלהבתם, התרגשתם, שלפתם את המצלמה ותיעדתם את היופי הזה עם הגוזל במרכז. כי דברים כאלה לא רואים כל יום . כן/ לא 
2. כשהכול התחיל מיהרתם להתפלל, להדליק נרות נשמה, לצלצל לכל מיודעיכם, שיהיו בהיכון אם משהו יקרה לכם. כן/ לא 
3. השקט האקוסטי והלובן הלבן הזה לא שימחו אתכם. זכרתם כל הזמן שמרחוק הכול מקסים אבל מקרוב יש הרבה נזק. כן/ לא 
4. כשהעץ קרס על האוטו או על דלת הכניסה (או גם וגם) שיבחתם את מזלכם הטוב שזה קרה כשאתם בבית ולא בחוץ. יכול היה להיות יותר גרוע. כן/ לא 
5. כשלבשתם את השכבה החמישית וחיממתם עצמכם בכוס התה העשירית נזכרתם בחיוך בסיפורי "מורשת קור" מתקופת הצבא או התנועה ומיהרתם לספר לצאצאים. כן/ לא 
6. כל דיווח על יום נוסף של סופה התקבל על ידכם בברכה. כמו מבצע של "קנה שניים וקבל אחד חינם" בתחילת העונה. כן/לא 
7. כשהחשמל חזר המשכתם להתמקד בביקורת ("בונה") איך זה קורה במדינה מתוקנת, ולמה זה קורה דווקא ללקוח קבוע של חברת החשמל שמשלם בזמן. כן/ לא 
8. דחיתם "נוהל בדיקה" (מי לא בסדר; מי צריך לקבל מנה; איך לא נערכתם מראש; מה צריך לעשות אחרת..)למועד מאוחר יותר, כשהכול יגמר. כן/ לא 
9. האם ברגע שהשלג פסק התחלתם לפחד ולהזהיר ממה שמצפה לכם אחר כך. כן/ לא 
10. האם ברגע שהשמש זרחה זרח גם הלב. כן/ לא 

תנו לעצמכם נקודה על כל תשובה חיובית (כן) לשאלות:1, 4, 5, 6, 8, 10
תנו לעצמכם נקודה על כל תשובה שלילית (לא) לשאלות: 2, 3, 7, 9

אם קבלתם ציון גבוה עברה עליכם סופה שונה לגמרי מזו שעברה על אלו שהרבו למחות ולבכות, לכעוס ולהתלונן. אלה שהוצפו לא רק בגשם אלא גם ברגשות שליליים. לא הסתפקו בסופה הגדולה שבחוץ והוסיפו עליה סופה קשה עוד יותר מבפנים.

אם קיבלתם ציון נמוך- אל תייסרו את עצמכם, שוב. זו לא רק אשמתכם. הגנטיקה, הלטרליזציה מוחית (עוררות בצד ימין באזורים שקשורים לחרדה ורגשות שליליים. עוררות נמוכה בשמאל באזורים שקשורים בוויסות רגשי והתאוששות מהירה) והמתווכים העצביים (דופמין, שמקושר עם מצב רוח חיובי ויכולת ליהנות, נמוך. נוראפינפרין, שמקושר עם סערת נפש, חרדה ורגשות שליליים, גבוה.) אחראיים במידה רבה לתגובותיכם.

רובנו (4-6 נקודות) איפה שהוא באמצע. חצי אחד שלנו (גם במוח) רוצה להיות מרוצה ולא להילחץ. והחצי השני דואג שזה בדיוק מה שיביא לאסון. אז, על משקל "ברומא התנהג כרומאי" – כשאנחנו במפגן אקלימי של שלג וגשם נתנהג כמו מים. "נזרום עם זה". כי ככה זה בטבע.

4 תגובות

גיל שנתיים הנורא

תחילת גיל שנתיים ואנחנו צריכים כלים. הגוזל שלנו, שבעבר פער את פיו כל פעם שהכנסנו משהו לפה, מתנגד לבוא לשולחן ולאכול איתנו. אחרי דקותיים הוא רוצה לרדת מהכיסא, לטייל, לשחק. אם אנחנו מתעקשים שיישב הוא שופך, זורק אוכל ומשתולל. כשאנחנו כועסים הוא לפעמים צוחק. האם להניח לו? להתעלם? האם לנסות ולשכנע, לרדוף אחריו, להראות לו שמאוכזבים? או אולי לקחת את הצלחת כשהוא קם? מה זה יעשה לו? ואיך הוא ילמד מה מצופה ממנו?

בראש אנחנו יודעים איך אנחנו רוצים שהדברים יראו אבל איך מזינים את זה לראש שלו? 

בבית הספר של החיים לכל שנה יש את תוכנית הלימודים, את שיעורי הליבה שלה.

בשנה הראשונה התינוק לומד שהרצון שלו הוא הפקודה של ההורים ("My wish is your command!"). יש לו השפעה כמעט מלאה על העולם סביבו. די בחיוך, בכי, נפנוף ידיים וכל מבוקשו מתמלא. תודות לכך הוא מתאהב בהוריו ובעולם. אי אפשר שלא להתאהב! גן עדן של ממש!

השנה השנייה היא כבר משהו אחר. "לפעמים אפשר ולפעמים אי אפשר". רוב רצונותיו מתמלאים אבל לפעמים הוא נדרש להיכנע להגבלות. הוא מסכים ללא הבנה וללא התנגדות רבה. בטרם פיתח רצון משלו הוא מציית כשם שאפרוח מציית לתרנגולת, היענות שהיא במידה רבה אינסטינקטיבית.

בשנה השלישית מיני-קולומבוס מגלה שהוא יכול ורוצה ("אני רוצה!", "לבד!"). רצונותיו הולכים ומתרבים, המודעות להם הולכת ומתגבשת והוא מתעקש על זכותו לספקם. קשה להבין מדוע הקסם של ראשית החיים לא פועל. עכשיו תורו ללמד את הוריו כמה שיעורים.

מרגע הלידה ההורה מספק צרכים, מרחיק סכנות, מרגיע מצוקות, מנחם ולומד להיות זמין בכל רגע. באורח פלא דווקא התלות הטוטאלית של הינוקא, האלטרואיזם וההשתעבדות של ההורה מביאים אותו להתאהב. איזה תינוק מהמם!

בשנה השנייה "והתינוק כאילו, עוד יותר יפה אפילו!".

בפרוס גיל שנתיים השיעור מסתבך. כמו במעבר מחשבון פשוט למתמטיקה גבוהה - הידע הקודם לא מספיק. אם קודם די היה ב"אסור" ו-ב "לא" כדי לבלום את הזאטוט. עכשיו הוא מגיב בהתנגדות, התעלמות ואפילו בצחוק- הוא הרי גילה את רצונו הנפרד ואת כוחו וזו בהחלט עילה להילולה.

ככל שהפעוט יותר בטוח בעצמו, אקטיבי ויוזם, כשהוא נתקל בהגבלות ואיסורים הוא נעשה מתוסכל. הוא זועם על ההורה שהפר את ההבטחה של ראשית החיים ומתקשה לקבל ממנו נחמה. ובכלל, מי רוצה ללמוד ש"מה שנהוג קובע" ולא רק מה שרוצים, כפי שהיה פעם?! זו הרעה בתנאים!

כדי שהאמונה של הקטן בכם, ביכולת שלכם להוביל ולהרגיע לא תפגע, נהגו כפי שהייתם נוהגים אילו, למרות האזהרות שלכם, הוא היה נופל ונפצע בברך (מחבקים, מרגיעים, מטפלים ורק אחר כך דורשים ומלמדים). זהו את האכזבה שלו ("אוי, אתה רוצה עוד לשחק") נחמו והרגיעו ("עוד מעט", "אני שומר לך את המשחק", "הנה הוא לידך"). תנו הנחייה ברורה ועודדו את הילד למלא את הכלל החדש ("אוכלים יפה ולא קמים!", "כל הכבוד!"). הושיבו אותו על הכיסא וכוונו אותו להתנהגות הרצויה בלי לכעוס ובלי להעניש.כעס ועונש מבלבלים וגורמים למתח ולא לשינוי. אם הוא ממשיך להשתולל הורידו אותו מהכיסא וסיימו את הארוחה. בארוחה הבאה אותו כנ"ל.

למזלנו בגילו הזיכרון מוגבל וכל ארוחה היא שיעור חדש.

ברוכים הבאים לגיל שנתיים - הגיל בו בנכם מתחיל לדעת מה הוא רוצה ובעיקר מה הוא לא רוצה. הגיל בו הורים מתחילים להבין שגם תקופה מסובכת נובעת מהתפתחות חיובית ומביאה למקומות טובים.

"בורחים הבאים" או "בוכים הבאים" - העיקר שרוב הזמן "ברוכים הבאים". כי מי שלא טעם מתיקות של גיל שנתיים לא טעם מתיקות של גיל שנתיים מימיו.

 על השנה השלישית לחיים ועלייה בכח המניע קראו- רק רציתי לשחק

על התנהגות עקשנית כדרך להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת קראו- דווקא

מתי מאבק הוא רק מאבק על העדפות אישיות והזכות להתחשבות קראו- שבועות בלבן

על הדרך לפתח עצמאות בריאה קראו- אין כמו אמא
כיצד להתמודד עם התקפי הזעם בלי לאבד שליטה ולפגוע בילד - קראו "קשה להיות הורים"
עוד על החשיבה המיוחדת שלהם בגיל שנתיים - "את זה", "הכסא הרביץ לי", "זה משחק זה", "מחבואים"
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

58 תגובות

פחד מוות

הבן שלנו (5.5) החלים משפעת אך לא מהפחד שמא הוא הולך למות שהתעורר בו. מאז המחלה הוא מוצף מחשבות מטרידות שעולות לפני השינה, חושש לבקר בבית בו יש חולים ומשתיק אותנו כל פעם שמדברים על מחלות.
האם זה לא מוקדם מידי? האם זה יכול להיות קשור במחלת נשימה שהייתה לו בעבר?
אנחנו מנסים לשדר אופטימיות ולהרגיע ומדברים על זה רק כשהוא שואל שאלות. מה עוד ניתן לעשות כדי להקל עליו?

 כנראה שיש משהו בסתיו, בעלים שנושרים, במחלות החורף, בסופיות של הקיץ, בתחושה של אי הוודאות וחוסר השליטה במזג האוויר ששולף את פחד המוות ממחבואו. שלוש פניות בשבוע באותו עניין מזכות את הנושא בפוסט (ואותנו בגלידה).
כבר כתבנו בעבר שהעיסוק במוות הוא אוניברסלי והפחד ממנו נורמטיבי. לא פגשתי מישהו שמבטל את הנושא ב"הכל שטויות! אין דבר כזה! אף אחד לא מת! ולי זה לא יקרה!". אי אפשר לפסוח על התובנה הכואבת שאנו בני חלוף. במיוחד כשמדי פעם יש לנו תזכורות בצורה של הרגשה לא טובה, איום על שלמות הגוף, תחושת סכנה, חשיפה לאלימות בסרטים, מוות של בעל חי או אזכרה/ פטירה של אנשים קרובים. 
אחת השאלות שמעסיקה ילדים (לא תמיד הם שואלים) היא ממה מתים. בשנה החמישית לחיים, כשמתפתחות החשיבה המופשטת והיכולת לחשוב קדימה ולתכנן, הם סבורים שאם ידעו את הסיבה למוות יוכלו להימנע ממנו (אם כשגדלים מתים - אז אני אפסיק לגדול!) או לפחות להתגונן.

בהתחלה הם נעשים מודעים לציר הזמן: ככל שמתקדמים בגיל הסיכון יותר גדול. אלא שהם אינם מבינים מה זה זקן. מי שגבוה יותר זקן יותר? כתה א' זה כבר זקן? סבא יהיה בן 80. זה כבר ממש זקן. אולי לא כדאי לחגוג לו יום הולדת?!
אחר כך הם מגלים את ציר הבריאות: השכן נפטר מ"מחלה קשה". אם אני חולה ונשאר בבית – אולי גם לי יש מחלה קשה? מחלות מדבקות, עוברות מפה לפה. אולי צריך לשתות רק מכוסות חד פעמיות! סבתא הייתה חולה לפני חודש – אולי כדאי להימנע מנשיקות?!
אל כל אלו מצטרף ציר האסונות והתאונות שמוסיף אף הוא לבלבול. באמבטיה אפשר להחליק/ לטבוע. הנה סיבה טובה למה לא להתקלח!

ההבנה הנוקשה והחלקית מזמנת הטיות חשיבה ומסקנות שגויות. מחלות (אפילו מחלות נשימה) ואשפוזים בעבר מגבירים את החרדה. כמה שאומרים להם יותר "תזהר, תזהר!" – הפחד גובר. בתורת הסטטיסטיקה הילדית, ככל שיש יותר סיבות ההסתברות לאסון יותר גדולה.

האמת, זקנה אינה סיבה למות. אבא שלי נפטר בגיל 100, לא מזקנה אלא מדום לב. גם ממחלה לא מתים. רוב המחלות מסתיימות בהחלמה. בשביל זה יש רפואה ורופאים. כך גם לגבי תאונות.
האמת היא שמתים משלוש סיבות בלבד: כאשר המוח/ הלב/ או הריאות מפסיקים לעבוד. זו קביעה פשטנית, אבל זה מה שילדים מבינים. דברים פשוטים. וזה מה שמסבירים.

הבהירו לבנכם שהדאגות שלו הן סימן לכך שהוא גדול וחכם ולא סימן שהוא פחדן או שנשקפת לו סכנה. תנו לו מידע פשוט וענייני. הזמינו אותו לשאול כמה שיותר שאלות בנושא, עד שהוא יהיה עוד יותר חכם ויבין מתי ראוי לפחד ומתי לא. שתפו אותו בדוגמאות מילדים אחרים שהתבלבלו ודאגו יותר מדי. הכינו אתו תרשים ובו הגילאים של בני משפחה שחיים ואלו שנפטרו כדי שיראה שרובם הגיעו לגיל רחוק, רחוק מגילו. השתעשעו והכינו יחד ספריי נגד מוות... הדיבור על הנושא בפתיחות, קצת בהומור ויצירתיות, מחזק את הביטחון ומאפשר את ההשלמה עם אי הוודאות.

הרגיעו כדי שתירגעו: "לא כל כך בקלות מתים!"

על הסיבות והגילאים בהם ילדים מגלים את נושא המוות – "יום הזיכרון – יחס ילדים למוות"
על פחדים התפתחותיים, כיצד לשוחח עליהם ולהרגיע אותם – "הצילו, זבוב!"
על פחדים לא רציונליים וכיצד לדבר אל הרגש, השכל והדמיון – "פחד ממפלצות" וגם: "תגובות ילדים למצבי חירום", "אש ותימרות עשן", "ל'ג בעומר", "ראיתי את פרעה", "עוברים דירה", "פחד בבית השימוש".

עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב" "אש ותמרות עשן"

סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"
איך מסבירים לילדים על המצב הביטחוני קראו: ״מצב בטחוני״
איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"

4 תגובות

אתה לא מקשיב לי

באספת הורים בבית הספר דווח לנו שלבננו יש בעיות בקשב ובריכוז. אנחנו מתקשים להבין: הוא ילד מלא מרץ, קופצני וחסר מנוחה ולפעמים לא כל כך זהיר. אבל כשהוא עושה משהו שהוא אוהב הוא מתרכז מצוין. מאז שהכנסנו מחשב הביתה הוא מסוגל להעסיק את עצמו לאורך זמן. כשהוא רואה סרט הוא שקוע כל כך שגם אם הספה תעלה באש הוא לא ישים לב.

מדוע בבית הוא מסתדר ובבית הספר לא? איך זה שבגן לא היו בעיות ובבית ספר יש? 

     

הפניית קשב פירושה מתן תשומת לב לגירויים מסוימים על ידי הגברת הפעילות העצבית באזורים רלבנטיים במוח. בשנה הראשונה לחיים מופיעה היכולת לשמור על ערנות, לשים לב לגירויים בולטים (חזקים, מהירים, משתנים, פתאומיים) ולהתביית עליהם. יכולות קשביות אלה הן בלתי רצוניות, לא מודעות וראשוניות.

מהשנה השנייה לחיים והלאה מתפתחות צורות מגוונות ומשוכללות יותר של קשב. זה קורה כאשר מישהו אחר מתייחס לקשב של הילד ברצינות, מכוון אותו להתרכז בגירויים פחות בולטים ויותר חשובים ולהתעלם מאחרים ("תקשיב לאמא...” "אל תשים לב לאבא, הוא עושה קונצים.."), מלמד לחלוק קשב משותף עם מישהו אחר ("תקשיבי לי.. תעני לי... אל תעני לי!"), לשים לב לסדרת פעולות ("קודם גרביים ואחר כך נעליים, ולא ההיפך!") וכמובן להירגע כשצריך ("גע,גע, גע - להירגע!"). לאט לאט הקשב נעשה מודע ונשלט ומתפתחת תובנה לפעולות הנדרשות על מנת לשמור עליו לאורך זמן.

קשב לקוי נגרם מסיבות שונות. ישנן ראיות המצביעות על התגברות התופעה כתוצאה מגורמי תרבות כגון: חוסר פעילות, שינויים בתזונה וחשיפה עודפת למשחקי מחשב וטלוויזיה, בנוסף על נטייה גנטית.

העובדה שבנכם מתרכז מול צגים ומסכים משמעותה שהוא קיבל תרגול אינטנסיבי של קשב ראשוני, קופצני, למשימות פשוטות וחזרתיות (זיהוי, לחיצה, הזזה), לתכנים קלים להבנה וגירויים מרגשים ומושכים.

הקשבה אמיתית משתדרגת בקשר עם מישהו אחר, משמעותי. ושום מחשב או תוכנית טלוויזיה לא יכולים להוות תחליף מוצלח. אלו האחרונים מחזקים קשב פרימיטיבי לגירויים חזקים ומתחלפים. זהו קשב כוזב וכפוי המושך ילדים (והורים..) להתביית על הצג ללא כוונה, אפילו אם אינם מעוניינים בכך.

אולי הסיבה שהמורה מדווחת על בעיות בכיתה נובעת מכך שהיא איננה מסוגלת להתחרות עם חלליות ששולחות קרני לייזר, רובוטים שיורים לכל עבר, או חייזרים ענקיים שמאיימים להשמיד את כדור הארץ. בשביל להאזין למורה ולקרוא אותיות שכתובות על הלוח (שמשום מה אינן זוהרות וצבעוניות..) יש צורך בקשב ובמוטיבציה מסוג אחר.

עם השנים, ככל שרבות המשימות והאתגרים הדורשים ריכוז וקשב מאומץ, עולה האבחנה של הפרעת קשב. מה שנראה בגן כסטייה קלה מהתפתחות נורמטיבית עלול להוות בעיה מאוחר יותר. כדי שהבעיה לא תחריף עודדו את בנכם לפנות ולעסוק בעיסוקים שדורשים קשב והתמדה מרמה גבוהה יותר: פעילות גופנית, משחקי לוח והרכבה, סודוקו, תשבצים, קריאה, שיחות - כל מה שמפעיל את התאים האפורים ולא רק את המקלדת.

אם הוא יצבור הרבה שעות מחשב הוא אולי יזכה להציל את העולם מכליה. אם הוא יצמצם צפייה במסכים וירבה במשימות שמחייבות מאמץ שכלי הוא יזכה להציל את יכולות הקשב, הלמידה והחשיבה שלו.

מה עדיף ?

השלבים בהם מתפתח הקשב ובאיזה גיל צריך להתחיל לדאוג - "קשב וריכוז - ילד שלי מוצלח"

מה קורה לקשב שלנו בזמן מנוחה ולמה חשוב לאמץ את התאים האפורים - "חלומות בהקיץ/ מחשבות נודדות"

מה בין דמיון מפותח להפרעת קשב וריכוז מסוג חולמנות - "מחשבות נודדות, חלומות בהקיץ (המשך)"

איך נעבור את הבקרים בשלום ונעזור להם לפתח עצמאות - "הורים כמו GPS", וגם "הורים כמו GPS - ההמשך"

מה הקשר בין אכילה לקשב וריכוז - "אוכל זה לא משחק"

מה כדאי לעשות עם הילדים בשעות הפנאי -"משעמם לי", "מי ישחק איתי"

10 תגובות