אנונימי אמר/ה...
שלום לך גוני
יש לי ילד בן 15, אותו אני מגדלת לבד. הוא לא מקבל את הסמכות שלי. האמת, הוא אף פעם לא קיבל. אני חושבת שתמיד הוא האמין שהוא יותר חזק ממני ויכול לכופף אותי. הוא מוכן לקבל אותי כחברה אבל לא כאימא. הוא יכול לשגע אותי, להדאיג, להתחצף, לאכזב אותי. זה מצער אותו אבל לא משנה את ההתנהגות שלו. האם בגיל ההתבגרות אפשר ללמד אותו לקבל סמכות?
"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"מגדלת לבד"
(אם חד הורית לנער מתבגר)
מה שלא עשינו עד גיל ההתבגרות קשה שבעתיים להתחיל עכשיו. בשנים אלו, כמו בשעות האחרונות של היום, אנחנו כבר עייפים בעוד שאצלם השמש רק זורחת. אם אנחנו מתחילים להפעיל כוח כשאנחנו לרגע חזקים הם יפעילו כוח בחזרה כשלרגע נחלש. אם לא הפגנו סמכות ונחישות בעבר הם יתייחסו להכרזות שלנו כמו לניסוי צופרים בתרגיל של פיקוד העורף. זו רק מלחמה "בכאילו" שלא צריך לקחת ברצינות. כשאין לנו קואליציה רחבה יותר להישען עליה (בן זוג, בני משפחה נוספים, בני גילו המשמשים לו השראה, דמויות סמכותיות ומשמעותיות מחוץ למשפחה כמו מדריך בתנועה , מחנך או מפקד בצבא) אנחנו הופכים למיעוט לא רלבנטי למול הקואליציה הרחבה של המתבגר עם כל דחפיו ויצריו. גם סחיטה אמוציונלית לא תעזור. כי בכול מה שנוגע לרגשות של הזולת הם הופכים לרציונליסטים קיצוניים. הם לא מבינים מה לרגשות שלנו ולהם. ה"רגשי" הזה "לא עובד עליהם".
אז מה כן?
שיחות שבועיות קבועות (בזמנים מתואמים מראש ולא "על הדרך" כשהם קהל שבוי בתוך המכונית) בהן אנו מעלים נושא בעייתי ספציפי ועוקבים אחריו (חזרה מאוחר הביתה; ישיבה לארוחה בלי אוזניות או מוזיקה רועשת; התנתקות חד צדדית מהמחשב ; מקלחת שכוללת מדי פעם גם חפיפת ראש.. ) מתוך כבוד לדעות שלהם ובניסיון להגיע להסכמה יכולות להועיל. אם אנחנו תובעים שהם יחזרו מוקדם רק בגלל שאנחנו לא ישנים טוב הם יכעסו שהשינה שלנו יותר חשובה לנו מהם. אם נצפה לעזרתם המידית בעקבות פנייתנו הם ידחו אותה כמה שיותר כדי להדגים לנו שבין מבוגרים שווים שום עזרה אינה מובנת מאליה. תחקירים, האשמות, ביקורת, הטפות, הסברים עודפים איומים מתפרשים כהקטנה וזלזול ומעוררים זעם וביטול. רק ההתייחסות הבוגרת אליהם, הכיוון לגובה העיניים, הענייניות, ההבנה לקושי שלהם, ההתחשבות בנקודת המבט שלהם – כל אלה מחזירים את האמון ליחסים ושמים את ההורה בחזרה בעמדה של סוכן תרבות אמין , רלבנטי ומתואם שכדאי לשמוע לו. שיכול ללמד אותם משהו ולא רק הם אותו.
זה נשמע הזוי, אבל בסופה של שיחה כנה שאלה כמו "מה אתה מציע שנעשה אם אתה לא מכבד את מה שסיכמנו? יכולה להניב פתרונות שאחר כך יהיה יותר קל לכפות ("מה את מצפה, שאני אגיד שאם אני לא אסגור את המחשב בשעה שסיכמנו אז תכבי לי אותו ?! את יודעת מה, OK"). אם זה לא יעבוד מיד, את הערכים והעקרונות שסימנו בעקביות כחשובים בעיננו הם יממשו בעתיד, כשהסערה תשכך.
ככה זה מתבגרים. הם הרבה יותר חכמים ממה שזה ניראה, רק שהחוכמה לא תמיד זמינה להם. לא מיד. לא בגילם.
פוסטים נוספים על גיל ההתבגרות: "גיל ההתבגרות", "אי שוויון בנטל".
על רצונות מנוגדים במשפחה: "מודל המזגן".
על ציות וגבולות לפני שזה מאוחר: "יש גבול", "מאבקי כוח – מי יותר חזק".
(אם חד הורית לנער מתבגר)
מה שלא עשינו עד גיל ההתבגרות קשה שבעתיים להתחיל עכשיו. בשנים אלו, כמו בשעות האחרונות של היום, אנחנו כבר עייפים בעוד שאצלם השמש רק זורחת. אם אנחנו מתחילים להפעיל כוח כשאנחנו לרגע חזקים הם יפעילו כוח בחזרה כשלרגע נחלש. אם לא הפגנו סמכות ונחישות בעבר הם יתייחסו להכרזות שלנו כמו לניסוי צופרים בתרגיל של פיקוד העורף. זו רק מלחמה "בכאילו" שלא צריך לקחת ברצינות. כשאין לנו קואליציה רחבה יותר להישען עליה (בן זוג, בני משפחה נוספים, בני גילו המשמשים לו השראה, דמויות סמכותיות ומשמעותיות מחוץ למשפחה כמו מדריך בתנועה , מחנך או מפקד בצבא) אנחנו הופכים למיעוט לא רלבנטי למול הקואליציה הרחבה של המתבגר עם כל דחפיו ויצריו. גם סחיטה אמוציונלית לא תעזור. כי בכול מה שנוגע לרגשות של הזולת הם הופכים לרציונליסטים קיצוניים. הם לא מבינים מה לרגשות שלנו ולהם. ה"רגשי" הזה "לא עובד עליהם".
אז מה כן?
שיחות שבועיות קבועות (בזמנים מתואמים מראש ולא "על הדרך" כשהם קהל שבוי בתוך המכונית) בהן אנו מעלים נושא בעייתי ספציפי ועוקבים אחריו (חזרה מאוחר הביתה; ישיבה לארוחה בלי אוזניות או מוזיקה רועשת; התנתקות חד צדדית מהמחשב ; מקלחת שכוללת מדי פעם גם חפיפת ראש.. ) מתוך כבוד לדעות שלהם ובניסיון להגיע להסכמה יכולות להועיל. אם אנחנו תובעים שהם יחזרו מוקדם רק בגלל שאנחנו לא ישנים טוב הם יכעסו שהשינה שלנו יותר חשובה לנו מהם. אם נצפה לעזרתם המידית בעקבות פנייתנו הם ידחו אותה כמה שיותר כדי להדגים לנו שבין מבוגרים שווים שום עזרה אינה מובנת מאליה. תחקירים, האשמות, ביקורת, הטפות, הסברים עודפים איומים מתפרשים כהקטנה וזלזול ומעוררים זעם וביטול. רק ההתייחסות הבוגרת אליהם, הכיוון לגובה העיניים, הענייניות, ההבנה לקושי שלהם, ההתחשבות בנקודת המבט שלהם – כל אלה מחזירים את האמון ליחסים ושמים את ההורה בחזרה בעמדה של סוכן תרבות אמין , רלבנטי ומתואם שכדאי לשמוע לו. שיכול ללמד אותם משהו ולא רק הם אותו.
זה נשמע הזוי, אבל בסופה של שיחה כנה שאלה כמו "מה אתה מציע שנעשה אם אתה לא מכבד את מה שסיכמנו? יכולה להניב פתרונות שאחר כך יהיה יותר קל לכפות ("מה את מצפה, שאני אגיד שאם אני לא אסגור את המחשב בשעה שסיכמנו אז תכבי לי אותו ?! את יודעת מה, OK"). אם זה לא יעבוד מיד, את הערכים והעקרונות שסימנו בעקביות כחשובים בעיננו הם יממשו בעתיד, כשהסערה תשכך.
ככה זה מתבגרים. הם הרבה יותר חכמים ממה שזה ניראה, רק שהחוכמה לא תמיד זמינה להם. לא מיד. לא בגילם.
פוסטים נוספים על גיל ההתבגרות: "גיל ההתבגרות", "אי שוויון בנטל".
על רצונות מנוגדים במשפחה: "מודל המזגן".
על ציות וגבולות לפני שזה מאוחר: "יש גבול", "מאבקי כוח – מי יותר חזק".
2
תגובות
רשומות
2 תגובות:
מקסים...אני אזכור את זה כשהקטנה תגדל...בעצם...איישם כבר עכשיו!
ל"תגדל"
בת כמה הקטנה? כמה יש לה לגדול עד שתגיע לגיל?
כשהם קטנים מתנהגים אליהם כמו לקטנים. אם מציבים להם שאלות קשות מדי ומצפים להסברים ונימוקים כבדים מידי הם עשויים לשנוא "שיחות של גדולים".
נהלי אתה שיחות ברוח המקסימה והמפרגנת שלך והיא תמשיך לבקש ולרצות בהן גם כשתגדל ותהיה חכמה כמוך.
הוסף רשומת תגובה
אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות