דרך הציור של בנך את מנסה להציץ אל ליבו. כיום, יותר ויותר הורים מודעים לערך הסמלי של ציורים ומנסים להבין מה הם אומרים. התבוננות בציור יכולה להעיד כיצד הילד תופס את העולם סביבו ואת עצמו, מהם הצרכים הרגשיים שלו, מה יחסו לדמויות החשובות בחייו. ציורים חושפים את המשאלות והכמיהות של הילד לצד נושאים לא פתורים, כעסים, כאבים וחרדות. אבל במלאכת הפירוש צריך להיזהר. הציור אינו צילום רנטגן של נפש הילד. הוא מושפע מהיכולות הגרפיות של הילד, מהניסיון שלו בציור, מהריכוז והמוטיבציה. יש ילדים שנמנעים מלצייר ציורי משפחה. הנושא מורכב ומסובך מדי עבורם, טכנית ורגשית. אחרים לא גילו את כוחו של הציור ככלי לתקשורת והבעה.
ציורי משפחה נותנים ביטוי לרגשות משותפים ומעשירים את היחסים. דרך הציור ילדים מביעים רגשות שבמציאות לא היו יודעים או מעיזים להביע, או שהיו חשים אשמה בגללם. הם מציירים את עצמם קרובים יותר לאחד ההורים, משמיטים מהציור אחים מיותרים, שמים את עצמם במרכז המשפחה ועוד. מציור לציור הדמויות הופכות מפורטות ומובחנות זו מזו וההסתכלות על המשפחה פחות אגוצנטרית ויותר רב גונית. כשם שרגשות משתנים לאורך זמן, גם ציורים אינם מציגים מציאות סטאטית וקבועה אלא הרגשה מסוימת ברגע נתון.
העובדה שבנך צייר את משפחתו, יד ביד – ראויה שתחמם את ליבך יותר משתטריד את מנוחתך. ילד יכול לצייר את אמא ולקשקש על פניה כי לא היה שבע רצון ממה שיצא. ואולי, דווקא בגלל הקשר החם לאמא הוא אינו יכול לשאת את הפער בין המשאלה לתוצאה (ראה גם "אני לא יודע"). ייתכן שהציור של אמא עורר בו כעס, דאגה או געגועים – רגשות שהוא היה חייב לטשטש ולמחוק. יכול להיות שזו קונספירציה של הגננת להוציא הורים מדעתם, אולי מזימה של הילד ואולי זו דרכו לומר בציור שאמא מקשקשת יותר מדי. ולפעמים, צבע שחור הוא רק צבע שחור, וקשקוש הוא רק קשקוש. כמו בסיפור על הבן שצייר את משפחתו וצבע את הכל בשחור "אולי הוא במצוקה", "אולי הוא בדיכאון", "אולי הוא מסתיר סוד אפל" הפליגה האם בדאגותיה.
-"למה ציירת את המשפחה בשחור?" לא התאפק האב, ושאל.
- "כי זה הצבע היחידי שמצאתי" היתה התשובה...
בכל "יום המשפחה" אני מקבלת טלפונים מהורים מודאגים – כי הילד לא צייר את המשפחה/ כן צייר אבל למה ככה/ צייר משפחה אחרת... על מנת שציור יעיד על בעיה התופעה צריכה לחזור על עצמה הרבה פעמים. אם פעם בשנה בנך קשקש על פנייך - זו לא הוכחה לכלום. מצד שני, אם שנה שלמה הוא לא צייר משפחה - כדאי לעשות משהו בנידון. במקום לדאוג הזמינו את ילדכם לציור משותף. ציירו יחד כל מיני משפחות, בכל מיני צבעים, על כל מיני דפים, והעיקר – תיהנו מהמשפחה שלכם כל השנה!
פוסטים קודמים בנושאים דומים:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא".
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת".
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר".
3
תגובות
רשומות
3 תגובות:
לפעמים הבת שלי מציירת את האבא או דמות מבוגר חשוב אחר פורש את ידיו מעל שאר בני המשפחה (כהגנה?) . בפעם האחרונה היא ציירה אותו ואת אחותה קטנים, ואת עצמה גדולה ופורשת ידיה מעליהם לרוחב הציור. אותי לא ציירה, אמרה שלא היה לי מקום (היא מדי פעם משמיטה מישהו מאיתנו מהסיבה שאין מקום לדבריה, כל פעם מישהו אחר ואני ממש לא מתרגשת מזה...) מה את חושבת על זה?
ל"לא מתרגשת"
(ילדה שמשמיטה כל פעם מישהו אחר מהמשפחה)
אם את לא מתרגשת , גם אני לא. כל מה שאני יכולה לעשות זה לשער על מה שעובר לה בראש: אולי היא מצירת מישהו שמחבק את האחרים? אולי היא מנסה כל פעם הרכב משפחה אחר, עם קצת פחות בני משפחה? אולי היא מתיחסת לציור כמו למשחק בובות שכל פעם משתתפים בו רק חלק מבני המשפחה? אולי התכנון המרחבי שלה עוד לא בשל ולכן הפרופורציות לא נכונות? אולי באמת ניגמר לה המקום בדף??
הנכדה שלי בת 4 שגם מציירת כל פעם קצת אחרת היתה אומרת: "סבתא, תגידי עוד אולי!".
בקיצור, תהני מהשלב הזה כי הוא יחלוף. בסוף הם מתבגרים מהתמימות הזו.
כתבי את לנו "עוד אולי".
בתקופה כשעבדתי בבי״ח תורנויות של 24 שעות בתי הבכורה ציירה ציור של 3 דמויות. שאלתי אותה: זה אבא , אמא וילדה? היא ענתה: לא. זה אבא ו2 בנות. שאלתי: איפה האמא? ענתה: בתורנות! תחזור מחר...
אני הייתי עם דמעות בעיניים אכולת רגשי אשמה והיא היתה שלמה עם מה שאמרה ומרוצה. והיום 8 שנים אחרי כשהיא כבר בת 12 וחצי היא סיפרה לי שהיא היתה רוצה גם להיות רופאה כמוני. אז כנראה שהחוויה שלה בתור ילדה לא היתה קשה כמו החוויה שלי בתור אמא שלא היתה כל יום בבית.
הוסף רשומת תגובה
אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות