״אנונימי״ אמר/ה...
הבת אוהבת למולל את השיער ביד אחת ולמצוץ אצבע של היד השנייה. יום אחד הסבתא מסרקת אותה
סבתא: "יו, איזה קשרים גדולים עשית לך בשיער! "
הבת: "מעכשיו אני יעשה רק קשרים קטנים!"
הבת מנשקת ומחבקת את השמיכי שלה בהנאה
אמא (בצחוק): "בסוף אני אחשוב שאת אוהבת את השמיכי שלך יותר ממני!"
הבת: "מה פתאום, אני אוהבת אתכן אותו הדבר!"
הבת משחקת בטלפון צעצוע כאילו היא מתקשרת למטפלת האהובה שלה ומדברת אתה. אחר כך היא אומרת לי: "למי עוד להתקשר?"
אני: "אולי לגננת?"
הבת: "לא... תבחרי מישהו שאני לא מתביישת ממנו."
הבת: "לא... תבחרי מישהו שאני לא מתביישת ממנו."
היא רואה בטלפון צעצוע ציור של ילדה בלונדינית עם קוקיות על המכסה.
הבת: "אמא, זאת אני?"
אני: "לא. זה רק ציור. "
היא: "לא, זאת אני. התחפשתי."
הבת: "אמא, זאת אני?"
אני: "לא. זה רק ציור. "
היא: "לא, זאת אני. התחפשתי."
״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...
ל"משתפת"
אני מבטיחה !!! לאייר את אחד הסיפורים החמודים כל כך ולהפכו לצי-פור.
החמידות הנאיבית הזו לא נמשכת לעד. בגילאי שלוש עד חמש היא בשיאה. אחר כך היא דועכת (ובאות הפתעות אחרות). האזנה לחמידות הזו יכולה ללמד אותנו על הפנימיות הססגונית שלהם.
כשהיא מוותרת על "קשרים גדולים" ומתעקשת על "קשרים קטנים", היא מסבירה, בשפתה, שהיא מתכוונת להערים קשיים קטנים בלבד. רק כאלה שהכרחיים כדי להרגיש שהיא ואמא שונות, נפרדות. שיש לה רצון משלה , שונה משל המבוגרים, ושהקשר הטוב עמם יכול להכיל את השונות הזו. קשר הוא גם קשר אחר.
כשהיא מבחינה בין מי שהיא אוהבת ולא מתביישת למי שהיא אוהבת אבל מתביישת ממנו, היא כבר יודעת לאחוז ברגש משני קצותיו. המודעות הרגשית והחברתית שלה מתחילה לצמוח. יש כאלה שעוזרים, שומרים, מטפלים, מרגיעים, מתפעלים. אותם היא רק אוהבת. יש כאלה שבנוסף מאתגרים אותה קוגניטיבית, מתווכים לה נורמות תרבותיות וערכים. מהם היא גם מתביישת. מעבר לטלפון עלולים להגיח הנזיפה, הביקורת, אי ההסכמה, הגינוי, האיסור.
אני מקווה שבנוסף על אלבום תמונות, את מכינה לה גם אלבום חוכמות. כאמא, נהגתי לרשום על פיסות נייר את החוכמות של ילדי. לבר/בת המצווה אספנו אותם. עכשיו חלקן משמש השראה לצי-פורים בבלוג.
כשבתך, בבגרותה, תקרא את החוכמות שלה, מין סלט עלי בייבי מרענן שאספת עבורה, היא תקבל הצצה לכמה חמודה וכמה אהובה היא הייתה. ואיזה אמא מבינה וזמינה הייתה לה.
לפעמים תמונה אחת שווה אלף מילים. ולפעמים חוכמה אחת שווה אלף תמונות.
הפניה לפוסטים בנושאים דומים:
על הדרך בה אנחנו מפתחים תובנה לנפש של הילד קראו – "להציץ לראש של הפשוש", "סיפור שקיבלנו", "מתנה", "למה?".
ל"משתפת"
אני מבטיחה !!! לאייר את אחד הסיפורים החמודים כל כך ולהפכו לצי-פור.
החמידות הנאיבית הזו לא נמשכת לעד. בגילאי שלוש עד חמש היא בשיאה. אחר כך היא דועכת (ובאות הפתעות אחרות). האזנה לחמידות הזו יכולה ללמד אותנו על הפנימיות הססגונית שלהם.
כשהיא מוותרת על "קשרים גדולים" ומתעקשת על "קשרים קטנים", היא מסבירה, בשפתה, שהיא מתכוונת להערים קשיים קטנים בלבד. רק כאלה שהכרחיים כדי להרגיש שהיא ואמא שונות, נפרדות. שיש לה רצון משלה , שונה משל המבוגרים, ושהקשר הטוב עמם יכול להכיל את השונות הזו. קשר הוא גם קשר אחר.
כשהיא מבחינה בין מי שהיא אוהבת ולא מתביישת למי שהיא אוהבת אבל מתביישת ממנו, היא כבר יודעת לאחוז ברגש משני קצותיו. המודעות הרגשית והחברתית שלה מתחילה לצמוח. יש כאלה שעוזרים, שומרים, מטפלים, מרגיעים, מתפעלים. אותם היא רק אוהבת. יש כאלה שבנוסף מאתגרים אותה קוגניטיבית, מתווכים לה נורמות תרבותיות וערכים. מהם היא גם מתביישת. מעבר לטלפון עלולים להגיח הנזיפה, הביקורת, אי ההסכמה, הגינוי, האיסור.
אני מקווה שבנוסף על אלבום תמונות, את מכינה לה גם אלבום חוכמות. כאמא, נהגתי לרשום על פיסות נייר את החוכמות של ילדי. לבר/בת המצווה אספנו אותם. עכשיו חלקן משמש השראה לצי-פורים בבלוג.
כשבתך, בבגרותה, תקרא את החוכמות שלה, מין סלט עלי בייבי מרענן שאספת עבורה, היא תקבל הצצה לכמה חמודה וכמה אהובה היא הייתה. ואיזה אמא מבינה וזמינה הייתה לה.
לפעמים תמונה אחת שווה אלף מילים. ולפעמים חוכמה אחת שווה אלף תמונות.
הפניה לפוסטים בנושאים דומים:
על הדרך בה אנחנו מפתחים תובנה לנפש של הילד קראו – "להציץ לראש של הפשוש", "סיפור שקיבלנו", "מתנה", "למה?".
2
תגובות
רשומות
2 תגובות:
מקסים מאד
איזה מותק! ואיזה ניתוח מקסים שנותן עוד על הסקרנות להקשיב להם.
הוסף רשומת תגובה
אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות