התקף זעם (המשך)

״אנונימי״ אמר/ה...

שלום יש לי בת שנתיים, מדהימה, חכמה ומקסימה. אבל יש משהו שמטריד אותי: היא מאוד עצבנית ורוצה הכול - כאן ועכשיו !. אם אנחנו בגן השעשועים ויש ילדים אחרים בנדנדה היא תקפוץ אגרופים ותצרח עד שכל הורידים בפנים מתנפחים .אם היא לא מקבלת משהו שהיא רוצה היא צורחת בטרוף, משתוללת , דופקת עם הרגליים, מתעצבנת ,צורחת וזורקת דברים. בדרך כלל אני מתעלמת מהצרחות או שאני כועסת. הייתי שמחה לדעת איך להתמודד עם המצב הזה . האם זה מעיד על כך שהיא ילדה עצבנית וככה זה יהיה תמיד?

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...

ל"כאן ועכשיו" (בת 2 שרוצה הכול ומיד)

אין קושי בלי התפתחות ואין התפתחות בלי קושי.
בגיל שנתיים מתחילה להתפתח מודעות עצמית. בהתחלה זו רק מודעות לדחפים ורצונות (המודעות לאסור/מותר, לזולת, למחשבות ואמונות תגיע בהמשך). היכולת להפנות קשב לדבר אחד, ללא הסחת הדעת מתחזקת אף היא. ובנוסף האמונה שיש להם יכולת להשפיע על הזולת. התוצאה של כל הדברים הטובים הללו יחד היא התקף הזעם.

הבשורה הטובה היא שיש לה רצון חזק. הבשורה הפחות טובה היא שעד שהיא תבין כיצד להסביר את רצונה במילים, איך להביא בחשבון את הזולת, מה אפשרי ומה לא אפשרי – עד אז יהיה לה ולכם לא קל. כגודל הרצון כך גודל התסכול והזעם. יש סיכוי שהזעם פורץ כשהיא שומעת "לא", או "אי אפשר". האם אתם מרבים להשתמש במילים אלו?

הדבר שהכי מרגיע ילדים זה הורה שלא נבהל מהתקף הזעם וגם לא מתעלם. הוא אוהב ועוזר גם כשהם זועמים. בשנה הראשונה לחיים ברור לנו שתפקידנו לעזור להם להירגע. זה נכון גם הלאה. במקום לומר "לא, אי אפשר.." נסחי הכול באופן חיובי . אמרי "כן, את רוצה לאכול תפוח שלם/ למרוח את הלחם לבד (עם הסכין הכי גדולה )". תני הכרה לרצון שלה. אם אפשר אפשרי לה. אם אי אפשר הישארי חיובית .אמרי "בואי נמצא פתרון", "עם סכין חד פעמית אפשר". הציעי תחליפים לדחף שלה, במקום לסרב בלבד.

כשהיא מתפוצצת נסי להישאר רגועה. תני הכרה לכעס (את כועסת! את רוצה נדנדה!), המשיכי למילות עידוד ("עוד מעט, חמודה.. בסבלנות"). אם היא לא נרגעת קחי אותה על הידיים בחיבה והרחיקי מהמקום. רק המראה של הנדנדה יכול להרתיח אותה מחדש. תני לה קצת לבכות ונסי שוב להרגיע . אמרי "לא נורא לבכות. תיכף הבכי יעבור" והציעי לה משהו אחר ("אולי בינתיים נתגלש/ נאכל תפוח"). זכרי שהתקף הזעם תמיד נגמר, ומפעם לפעם הוא נגמר יותר מהר.

ילדה בת שנתיים שמתעצבנת כשלא קורה מה שהיא רוצה איננה ילדה עצבנית אלא כזו שמגיבה בהתאם לגילה. היא צריכה שיעזרו לה להירגע ולמצוא פתרון, ולא יתעלמו או יכעסו.
האם כשאת כועסת ומתעצבנת זה סימן שאת כעסנית ועצבנית וככה זה יהיה? קרוב לוודאי שזה סימן שאת עייפה ומותשת ושלא חשבת שככה זה ילדים. ברגע שתביני שככה זה, יש פתרון וזה יעבור - תירגעי. ככה גם היא.
הנה שוב התפוח קרוב לעץ והעץ לתפוח.


״אנונימי״ אמר/ה...

קראתי את התגובות שלך למקרים קודמים ונראה לי שהמקרה שלי קצת שונה. יש לי שני ילדים ותינוק חדש שהצטרף אלינו לפני כשבועיים. עוד בסוף ההיריון שמתי לב להתקפי זעם של בני (2.5). כאשר דברים לא נעשים לפי רצונו ו/או לטעמו הוא מתחיל לצרוח ומתקשה מאד להירגע. עם הזמן התקפי הזעם נעשו חמורים יותר. הוא בעל תעוזה ולא מהסס לנופף בידיו ולהכות אותי ואת אביו.

במקרים הללו אני מדברת אליו בסמכותיות .אומרת שתגובות מסוג זה לא מקובלות אצלנו , שאשמח לעזור לו / לתת לו את מבוקשו וכשהוא ירצה זאת שיקרא לי ויוצאת מחדרו . בד"כ הוא משתולל ולא מפסיק לצעוק ולהרביץ ואני צריכה להחזיק את ידיו. לאחר שהוא נרגע (זה עלול לקחת יותר מחצי שעה), הוא מסוגל לבוא ולהגיד סליחה ואפילו לתת נשיקה במקום ששם ניתנה המכה.
אני קצת אובדת עצות. שמתי לב שהוא נירגע יותר אצל אביו. לעיתים הוא מסרב לבוא אלי ומעדיף מראש להירגע בזרועות אביו.; אני מרגישה שזה שלב ארוך מדי ולא מצליחה למגר את התופעה. ואם לא לנהוג ככה, אז איך כן?? חשוב לציין שאני ובעלי נוהגים כלפיו באותו האופן ומשתדלים לעשות זאת בעקביות.

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...

ל"סמכותית"  בן 2.5 שמרביץ בהתקף הזעם ומתקשה להירגע)

בואי נראה מה שונה במקרה שלכם:
נולד לו אח. הוא מסכן יותר!
הוא מרביץ. הוא בעל תעוזה יותר!
הוא מעדיף להירגע בזרועות אביו. יש לו אבא זמין יותר!
כל ההבדלים שמנית אינם דברים שליליים או לא נורמטיביים. יש המון ילדים בעולם שהצרות נופלות עליהם בשלשות: גם אח חדש, גם לא נתנו לו את מבוקשו, וגם אסור לו להרביץ.. ממש לא פייר!
אם תקראי תשובות קודמות תביני שאתם נותנים לו כללים ושמים לו גבולות ואילו הוא זקוק להכרה בזעם ("אתה כועס..", "רצית את אימא ואימא עכשיו עם התינוק..", "רצית עכשיו לקבל X ועכשיו אי אפשר.."). הוא זקוק שיעודדו אותו ("אני אוהבת אותך מאוווד..") ויתנו לו הנחיות יותר ברורות, איך לתת ביטוי לזעם שעולה בו ואיך לפתור את הקונפליקט("לצעוק/ לבכות/ לכעוס מותר, להרביץ אסור!", "בוא נצעק יחד ונוציא את הכעס מהלב..", "ועכשיו די. בוא נמצא פתרון/ בוא נירגע..").

תאמיני לו. חלק מהמצוקה וההחרפה בביטויי הזעם נובעת מהבהלה שלו ממה שקורה לו. הוא לא רק זועם שלא קיבל מה שרצה או שקיבל אח שלא רצה, אלא גם זועם על העונש שלא ביקש והזעם שלא נפסק. הוא מעדיף את אבא כי באורח פלא שם הזעם נגמר יותר מהר.
התמידי ברוח טובה ותראי שהוא יירגע. הביני שהיחסים שלך עם בנך בונים את מערכות הוויסות צעד אחר צעד, עצב אחר עצב.. כשאנחנו נותנים מילים למה שקורה אנחנו מחברים רגש ושפה (את ימין ושמאל במוח). כשאנחנו מבינים ומציעים פתרונות אנחנו מחברים רצון עם הגיון (בונים מדרגות בין הקומה התחתונה שבראשו לקומה העליונה).
ראי בזה אתגר ולא איום. אפילו לימוד נהיגה לוקח הרבה זמן, ולימוד איך להתנהג קשה שבעתיים.

היו סבלנים. בטוח שתצליחו!

על השנה השלישית לחיים ועלייה בכח המניע קראו- רק רציתי לשחק

על התנהגות עקשנית כדרך להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת קראו- דווקא

מתי מאבק הוא רק מאבק על העדפות אישיות והזכות להתחשבות קראו- שבועות בלבן

על הדרך לפתח עצמאות בריאה קראו- אין כמו אמא
כיצד להתמודד עם התקפי הזעם בלי לאבד שליטה ולפגוע בילד - קראו "קשה להיות הורים"
עוד על החשיבה המיוחדת שלהם בגיל שנתיים - "את זה", "הכסא הרביץ לי", "זה משחק זה", "מחבואים"

עוד על בכי והתקפי זעם – "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי", "התקפי זעם – קשה להיות הורים", ״משגעת נפילים״

עוד על תגובות הורים למצבי לחץ – "תוקפנות לייט", "סטירה", "מבחן הכיסא".

5 תגובות