עם בוא הקיץ, החופש והשינויים בשגרה חלים גם שינויים בתזונה והרגלי האכילה. לא תמיד לטובה. בחרנו להעלות שני פוסטים בנושא שיעזרו לעבור את החופש בבריאות ובשלום.
הבן שלנו לא מסתדר עם אוכל בריא. תראה לו משהו בריא והוא יסתכל לכיוון השני. עד גיל 3 הוא אכל נהדר. מאז ועד היום הוא במגמת צמצום מתמדת. הוא מקובע על אוכל תעשייתי ושמן ומוכן לטעום ממשהו אחר רק בדרך לגלידה ושוקולד. גם בתפריט המצומצם הזה חל כל הזמן פיחות. יום אחד הוא פוסל משהו שקודם לכן אהב ולא מוכן יותר לגעת. חזרנו והסברנו שחשוב לגוון, אבל מילים שמשכנעות את האוזן לא משכנעות את החיך. איך יוצאים מהמיתון?
העמדה המסורתית, לפיה אם נותנים כבוד להעדפות של הילד הוא ידע מה טוב לו ויאכל כמה ומה שהוא צריך, לא ישימה בעולם תעשייתי כמו שלנו. תנו לתינוק לבחור בין מים ומי סוכר - ומהר מאוד הוא יסרב לגעת במים. הגישו לילד אורז מלא וצ'יפס - אין סיכוי שהוא יבחר באורז.
אחרי הגירוש מגן העדן המשיכה למאכלים צפופי קלוריות עם טעמים עזים אפשרה לאדם וחוה להזיע פחות ולאכול יותר. כיום נטייה מולדת זו מקרבת אותנו לגיהינום. ילדים עם תאווה למרקמים וטעמים מסוימים ועם רגישות לאחרים מתבייתים על מספר מאכלים, ואז הולכים ומצמצמים אותם בתהליך ידוע מראש: הם אוכלים מאכל אהוב... אוכלים.. אוכלים.. ואוכלים.. עד שהוא נמאס והגוף דוחה אותו. מה שהיה ברירה מועדפת הופך לברירת מחדל - עד שחדלים לאכול אותו בכלל.
במשפחות בהן האוכל הלא בריא והחטיפים משמשים גם כתגמול, פינוק, ניחומים או אמצעי לפיזור הפגנות התהליך הזה מואץ. בסופו של דבר הילד קולט: "אוכל בריא" זה הכינוי שאמא נותנת לכל דבר שהוא לא אוהב. (ראה גם: יש! אוכל!).
אולי זה מה שקורה לבנכם. ילדים אוכלים לא בריא גם בלי להבין למה. אבל הם חייבים להבין למה חשוב לשנות ולגוון כדי שיוכלו להירתם לתהליך ולחרוג מהרגלם מתוך מודעות. כדי שתוכלו לעמוד מולו ולומר לו "חשוב לנו" אתם צריכים להיות משוכנעים בעצמכם ולא לפרש כל דבר שהוא שם בפיו כהצלחה או כישלון אישי. העיקר איננו למלא לדרדס את הבטן. אל תחשבו שבהעדר בנזין 98 אוקטן כל דלק אחר טוב כדי למלא את המיכל (זפת - גם טוב! העיקר שתהיה מצופה בשוקולד!).
נהלו שיחות עם הילד (לא בזמן הארוחה. "לא מלמדים טיסה בזמן הטיסה"). הסבירו שמה שקורה אולי טבעי אבל לא בריא. שתפו אותו בכוונתכם לשנות את הרגלי האכילה בבית: לאכול ליד השולחן, בצורה מסודרת, לגוון את סוגי האוכל שנכנסים הביתה ולא לאכול שוב ושוב את אותם מאכלים. הכינו יחד רשימה של מאכלים שפעם אהב וחשוב לכם שיחזור, בהדרגה, לאכול. בחרו כל פעם מאכל חדש, הכינו, בשלו ואיכלו יחד. והעיקר: הפרידו בין אוכל ל"קינוחים" ו"פינוקים"... אם חייבים, תנו משהו קטן מתוק בארוחת ביניים ולא בסוף הארוחה.
אם זה לא מצליח מיד, התעודדו כדי שתוכלו לעודד. הניסיון מראה שטעמים משתנים ולמאמץ עקבי של הורים יש תמורה. בגילאים בהם יש צמיחה מואצת, ועקב כך עלייה בתיאבון, ילדים מוכנים להתנסות במאכלים שבעבר סרבו לגעת בהם.
"עם האוכל בא התיאבון”. גם עם הרעב. אבל כשהשוקולד אורח - התיאבון בורח!
על הקניית הרגלי אכילה וכיצד מפתחים מד-דלק פנימי קראו "לא סוגר את הפה"
על ילדים שכל הזמן רוצים לאכול קראו: "אוכל כל הזמן"
מה התפקיד של מוצץ, מתי ואיך נגמלים ממנו -"גמילה ממוצץ – מוצצי!"
אחרי הגירוש מגן העדן המשיכה למאכלים צפופי קלוריות עם טעמים עזים אפשרה לאדם וחוה להזיע פחות ולאכול יותר. כיום נטייה מולדת זו מקרבת אותנו לגיהינום. ילדים עם תאווה למרקמים וטעמים מסוימים ועם רגישות לאחרים מתבייתים על מספר מאכלים, ואז הולכים ומצמצמים אותם בתהליך ידוע מראש: הם אוכלים מאכל אהוב... אוכלים.. אוכלים.. ואוכלים.. עד שהוא נמאס והגוף דוחה אותו. מה שהיה ברירה מועדפת הופך לברירת מחדל - עד שחדלים לאכול אותו בכלל.
במשפחות בהן האוכל הלא בריא והחטיפים משמשים גם כתגמול, פינוק, ניחומים או אמצעי לפיזור הפגנות התהליך הזה מואץ. בסופו של דבר הילד קולט: "אוכל בריא" זה הכינוי שאמא נותנת לכל דבר שהוא לא אוהב. (ראה גם: יש! אוכל!).
אולי זה מה שקורה לבנכם. ילדים אוכלים לא בריא גם בלי להבין למה. אבל הם חייבים להבין למה חשוב לשנות ולגוון כדי שיוכלו להירתם לתהליך ולחרוג מהרגלם מתוך מודעות. כדי שתוכלו לעמוד מולו ולומר לו "חשוב לנו" אתם צריכים להיות משוכנעים בעצמכם ולא לפרש כל דבר שהוא שם בפיו כהצלחה או כישלון אישי. העיקר איננו למלא לדרדס את הבטן. אל תחשבו שבהעדר בנזין 98 אוקטן כל דלק אחר טוב כדי למלא את המיכל (זפת - גם טוב! העיקר שתהיה מצופה בשוקולד!).
נהלו שיחות עם הילד (לא בזמן הארוחה. "לא מלמדים טיסה בזמן הטיסה"). הסבירו שמה שקורה אולי טבעי אבל לא בריא. שתפו אותו בכוונתכם לשנות את הרגלי האכילה בבית: לאכול ליד השולחן, בצורה מסודרת, לגוון את סוגי האוכל שנכנסים הביתה ולא לאכול שוב ושוב את אותם מאכלים. הכינו יחד רשימה של מאכלים שפעם אהב וחשוב לכם שיחזור, בהדרגה, לאכול. בחרו כל פעם מאכל חדש, הכינו, בשלו ואיכלו יחד. והעיקר: הפרידו בין אוכל ל"קינוחים" ו"פינוקים"... אם חייבים, תנו משהו קטן מתוק בארוחת ביניים ולא בסוף הארוחה.
אם זה לא מצליח מיד, התעודדו כדי שתוכלו לעודד. הניסיון מראה שטעמים משתנים ולמאמץ עקבי של הורים יש תמורה. בגילאים בהם יש צמיחה מואצת, ועקב כך עלייה בתיאבון, ילדים מוכנים להתנסות במאכלים שבעבר סרבו לגעת בהם.
"עם האוכל בא התיאבון”. גם עם הרעב. אבל כשהשוקולד אורח - התיאבון בורח!
על הקניית הרגלי אכילה וכיצד מפתחים מד-דלק פנימי קראו "לא סוגר את הפה"
על ילדים שכל הזמן רוצים לאכול קראו: "אוכל כל הזמן"
מה התפקיד של מוצץ, מתי ואיך נגמלים ממנו -"גמילה ממוצץ – מוצצי!"
14
תגובות
רשומות
14 תגובות:
התאור מזכיר את הבן שלנו. בבית אנחנו אוכלים אוכל בריא. בצהרון הוא אוכל הרבה פחמימות, אוכל שמן ומטוגן. מאז שהוא בצהרון הוא לא רוצה לאכול הרבה דברים ומבקש גם בבית את מה שלמד לאכול שם. די התיאשנו. אנחנו לא רוצים לריב איתו יותר מידי. מרגיע לשמוע שבעתיד הוא יהיה מוכן לנסות דברים חדשים. תודה.
ל"נירגעים"
(ילד ששיבש הרגלי אכילה בצהרון).
יופי של דוגמא, משותפת לכם ולעוד המון הורים. אנחנו נעזרים במוסדות ובתחליפי הורים ולאט לאט כל מיני השפעות שלא התכוונו להן מפלסות את דרכן לילדינו. מצד אחד חשוב להשלים עם הבלתי ניתן לשינוי. מצד שני זו יכולה להיות הזדמנות ללמד את בנכם לעמוד מול השפעות לא רצויות ולא "לקנות" כל דבר שמזדמן לו בדרך. ואין צורך לריב על כך.
שוחחו עימו. הסבירו לו שהחיך שלו למד להעדיף אוכל לא בריא. נסו להגיע להסכם שיאכל בכל זאת דברים בריאים ורק דבר אחד פחות בריא כל פעם... כפ שכתבנו בבלוג.
אתם סבורים שהוא יודע כמה זה לא בריא ולא מוכן להתפשר. אבל הוא מאמין יותר למה שאתם עושים ולא למה שאתם אומרים.יש סיכוי שהוא חושב שגם אתם לא מאמינים שזה לא בריא, אחרת לא הייתם נותנים את זה לילד שאתם כל כך אוהבים.
האם הוא צודק?
אנחנו מכניסות התכתבות רלוונטית מהפוסט: יש! אוכל!
שלום גוני,
בכל נושא אנחנו מוצאים את עצמינו.
התינוק שלי, בן שנה וארבעה, גילה את טעמו המקרר והמתוק של איגלו. בימים הראשונים זה כנראה היה מתוק איך שהוא אכל את זה וגם דרך לסתום את הפה כשאמא הולכת או נכנסים למיטה לשחק.
אחרי שלוש ימים קלטתי שהילד מתחיל לתבוע בבכיות וצעקות: 'לולו, לולו'.
כמובן שמעטתי מאוד את הכמות. עכשיו אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מתלבטת. לתת? לא? הוא אכל את זה כמו מכור. בוהה ונהנה. לתת כשרוצים להסיח או להרגיע או שעדיף דווקא לתת סתם? אולי כשהילד מבקש?
יש איזו דרך יות ראידיאלית מאשר רק הוויסות בכמות? הרי גם לו מותר קצת להנות סתם. וגם להרגיש שהבקשה שלו מועילה. מאידך זה ברגע נדמה לי הופך להתמכרות.
זה נורמלי או שאני מקצינה מבט?
המשך:
ל"מקצינה" יקרה
הרעיון לתת לבנך התינוק מה שהוא חפץ כדי שירגיש שיש לבקשות שלו השפעה על מה שקורה הוא יפה ורגיש. הוא אכן הבין שכאשר הוא צועק "לולו" את מבינה אותו .היה שווה לתקשר ולדבר.
כשהייתי קטנה ורציתי דברים לא הגיוניים היה נהוג לומר: "ואם תרצי לקפוץ מהגג..?"
זו נטיה טבעית להעדיף מאכלים עתירי קלוריות עם טעם חזק. זו לא התמכרות. אבל ברגע שמכניסים אוכל לא טבעי ולא בריא למשוואה הנטיה הטבעית מזיקה. במקום מסיבה זה הופך לסיבה לבכי ואכזבה.
אל תשתמשי באוכל כדי להסיח את דעתו או כדי להרגיע. בטח לא באוכל לא בריא, כי אחר כך תאלצי להרגיע אותו מהסרוב שלך.. אם את בכל זאת רוצה לתת לו משהו מתוק תני בזמן קבוע, פעם ביום ולא כל פעם שהוא מבקש. אם את רוצה להראות לו שלרצונו יש השפעה אפשר לעשות זאת בהזדמנויות רבות, כאשר הבקשה הגיונית, בריאה, מועילה ולא פוגעת באחר. אם הוא מבקש "לולו" ולא מתאים לתת, הראי לו שהתיקשורת שלו הועברה, הנחי והרגיעי ( "אתה רוצה איגלו, מחר, אחר כך תקבל, עכשיו לא..בוא נעשה משהו אחר..").
היכולת שלו לדחות סיפוק ולעמוד בתסכול תלויה בך. האם את יכולה לעמוד בתסכול ולא לתת לילד שאת כל כך אוהבת את מה שהוא צועק?!
נשמח אם תעדכני אותנו. לדעתי זה יהיה הרבה יותר קל ממה שאת סבורה.
המשך:
שלום גוני,
אחרי שעבר הרבה זמן ואני מתורגלת היטב בלעמוד בדחית הסיפוקים של בני הקטן אשמח לקבל את הנחייתך ועצתך לשלב הבא.
אין מה לומר, זה עובד 10. הילד למד שאין, איגלו נגמר. אין עוגה. ושאר מתוקין בישין כדבר שבשגרה.
לשמחתי הטעם שלו פתוח ומגוון והוא מוצא בקלות את סיפוקו בטעמים אחרים ובתאבון. אלא שאני שמה לב שהוא אוכל יותר מידי. לא בצחוק.
דבר ראשון: הוא אוכל מהר. מהר מאוד. בקושי לועס ולכן משתלט על כמויות. [אני מנסה לומר לו בנחת: לאט, לאט. או ללעוס מולו אבל זו הזכרה תמידית].
דבר שני: קשה לי לדעת מתי זה רעב ומתי תאבון או שעמום כשהוא מבקש 'אוכל'.
הבנתי שהרעיון הוא לרווח בין הארוחות. האם הרווח המלאכותי הזה לא מטשטש את ההקשבה לתחושת הרעב והשובע? כאילו הזמנים הם חיצוניים ולא על פי המסר מהגוף?
גם נהנתי מאוד מהקדשת הזמן לארוחה ולא תוך כדי.
בינתיים אני מנסה בזמנים שהוא אמור להבנתי להיות שבע לחזור על מה שרצה וללכת לתחליפים, עכשיו משחק. רק אני לא מעוניינת לפתח לו חסכים עם אוכל.
אפשר לרכז את האוכל ל3 ארוחות? [אין לי בעיה עם הכמות הכללית. שם אנחנו בסדר].
כי באמת מה שמפריע לי בשומן המתוק שלו זה ההרגלים הלא בריאים. אשמח מאוד לשמוע.
ולסיום:
ל"כבר לא מקצינה"
תודה שחזרת אלינו ותודה נוספת על הפרוט. אני משוכנעת שזה מבהיר למי שקורא על מה אנחנו מדברים.
כל מה שאת עושה, את עושה מצויין. בגיל שנה וכמה חודשים לא צריך להתקבע על שלוש ארוחות ושתי ארוחות ביניים ויש להתאים את תדירות האכילה לטמפרמנט של הילד. מצד שני כדאי לנסות , כפי שאת מנסה, להכניס את האכילה לשיגרה קבועה עם רווח בין אכילה לאכילה, ובין הזמנים להציע ירק או פרי. עוד יותר חשוב להציע תחליפים שאינם אוכל, כפי שכתבת.
ילדים שבורכו בעוצמות גבוהות של דחפים ורגשות מביאים עוצמות אלו גם לאכילה. אני משוכנעת שגם קולומבוס אכל מהר והרבה כתינוק. אבל עד שבנך יגלה את אמריקה כדאי שיגלה מה זה אכילה רגועה. המשיכי במה שאת עושה. אל תחששי להיות יותר ברורה. לשים קצת בצלחת. להגיש לו לאט ובנחת. אם הוא ניכנס לבולמוס להרחיק , לרגע, את הצלחת ולהרגיע. אפשר גם לשיר שיר איטי שמכוון אותו לאכול לאט... הכל ברוח טובה ואוהבת שלא חסרה לך.
אין ספק שהוא ילמד לאכול לאט ובנחת ואז יאכל גם פחות.
שלום לכם
הבת שלי(12) סובלת מנשירת שיער, כנראה בגלל מחסור בויטמין B. הרופא אמר שהיא חייבת לאכול אוכל בריא, בשר וכבד. הוא לוחץ שתאכל אוכל זה לפני שננסה כדורים. היא אומרת שזה מגעיל אותה.
לקחנו אותה למסעדה והזמנו מנה בשרית, אבל ברגע שחתכנו את הבשר היא פרצה בבכי. היא לחוצה שהנשירה תחריף. אנחנו לחוצים (ומלחיצים) מזה שהיא לא אוכלת.
מה עושים?
ל"לחוצים"
(בת 12 שסובלת ממחסור בויטמינים ונשירה)
התפקיד של הרופא להציע לכם מה שהכי נכון רפואית. אבל מה שנכון רפואית לא תמיד נכון מבחינה נפשית.
בתכם נתונה במצב קלאסי של קונפליקט. מצד אחד היא רוצה להפסיק את נשירת השיער ומצד שני היא נירתעת מלאכול מאכלי בשר. הרצון לעצור את הנשירה דוחף אותה ללכת איתכם למסעדה ולנסות מה שהרופא המליץ. גם אתם וגם הרופא מאמינים שככל שתחזקו את המוטיבציה שלה לאכול בשר וככל שהיא תהיה יותר בלחץ - בסוף היא תאכל.
במציאות זה הפןך. ככל שיותר דוחפים הקונפליקט רק יותר חזק והרתיעה רק גוברת. ככל שהיא יותר לחוצה היא גם יותר ניגעלת. ככל שיש לה יותר מה להפסיד היא פחות גמישה ולא מסוגלת לנסות משהו חדש בגמישות.
היכולת לאכול נבון ומגוון היא שעור שחשוב ללמוד, אבל לא על רגל אחת ולא כשהאדמה רועדת.
תנו לה כדורים או זריקה כדי לעצור את הנשירה ולהפחית את הלחץ. ואז תתפנו לעבוד על תזונה נכונה. פנו לדיאטתיקנית ותראו איך אפשר להרכיב תפריט שיכיל את מה שהיא צריכה. נהלו איתה שיחות ונסו לברר מה עוצר אותה וממה היא חוששת. אם היא נירתעת מאוכל שהיא לא מכירה נסו לבשל יחד איתה ולעודד אותה כל פעם לטעום רק ביס קטן, טעימה אחת. מטעימה לטעימה משתנה הטעם. לכו על מאכלי בשר שילדים יותר אוהבים ולאו דווקא על כבד או סטייק שילדים לא מבינים איך אפשר לאהוב.
והעיקר רדו מהסטרס.
גם בגיל 12 בתכם זקוקה להכרה ברגשות שלה, עידוד וחיזוק רגשות טובים ומיתון רגשות שליליים. אתם מאוד אוהבים אותה. בנוסף היו חיוביים.
שלום גוני,
אני כותבת את השאלה כמורה של הילד במסגרת חינוך מיוחד.
ניסחנו את השאלה יחד; אימו ואני כמתלבטות מאוד וחסרות אונים.
התלמיד שלי, בן 11 (!) מוכן לטכול אך ורק אוכל טרי שהוכן הרגע!!! פרט למאכלים שכלל וכלל לא באים בחשבון...
למשל; הוא רוצה לאכול בארוחת בוקר לחם עם טחינה. אבל רק אם הטחינה הוכנה עבורו הרגע (וח"ו לא מאתמול בלילה. וכמובן שאותו טחינה לא יכול להוות פתרון גם לארוחת הערב...) מכיון שכך הוא אוכל את ארוחת הבוקר בבית ורק כשהוא מספיק...
ארוחת צהריים בבי"הס הוא כמעט ואינו אוכל מטעמי טריות, כמובן. ועד 6 בערב הוא אינו מכניס דבר לפיו.
כשהוא חוזר הביתה הוא רעב ככלב, כועס אצבני וצובע לאכול את מה שעולה בדעתו באותו הרגע, גם אם הבקשה הגיונית וגם אם לא.
לא עבדנו ע"כ בשנים קודמות כי היה קשה מאוד ללמד אותו כללים וגבולות. עתה כשהילד בהתקדמות אדירה, מקבל סמכות ומפתח שליטה עצמית, חשוב לנו לעבוד גם על תחום ראשוני זה.
נודה לך מאוד על חוות דעתך. תודה!
מורה יקרה
(ילד בן 11 עם שגעונות אכילה)
להתלבטות מה לעשות ואיך לעזור לילד קודמת השאלה איך להבין את ההתנהגות שלו. כשהוא רואה אוכל לא טרי ונדרש להכניסו לפיו עולות בו תחושות גופניות של דחיה ורתיעה והוא מנסה להמנע מהן. התגובה שלו היא רגשית, אוטומטית, כפיתית ולא מובנת לו. רק כאשר הוא יבין מדוע הוא מגיב ככה, יחבר את ההרגשה למילים, להסבר , להבנה ממה הוא מנסה להמנע ולהרגעה הוא יוכל גם לשנות את ההתנהגות באופן עקבי.
הרצון לאכול רק אוכל טרי יכול לנבוע מחויה קשה בעברו. לפעמים ילדים מפתחים רתיעה מאוכל כאשר הם חרדים ממשהו, ממקום זר, מסגרת חדשה, ריחוק מהורים. לפעמים זה קשור לפחד מחידקים ופחד להיות חולה. נסי לברר עם האם ועם הילד ממתי זה התחיל, מה מעורר את הרתיעה ממזון לא טרי. עיזרו לו להבין שפעם היה קטן וחשב שאוכל לא טרי מסוכן עבורו והוא עשה מה שילד יכול לעשות: הפסיק לאכול. אבל עכשיו הוא גדול ומבין וחשוב שילמד להתגבר על הפחד הזה . אפשר גם לבנות תוכנית חיזוקים הדרגתית שבה חושפים אותו למאכלים מגוונים.
התיעצו עם הפסיכולוגים בבית הספר והפנו את ההורים ליעוץ. זו ברכה כשמורה מנסה לתת מענה לצרכים רגשיים של תלמיד. זה יכול להצליח רק אם גם ההורים עושים את התהליך שלהם.
בהצלחה.
קודם כל, תודה לך על הכלים והידע המקצועי והשימושי המופיע תמיד כשהוא כ"כ נחוץ.
בתי בת השנתיים וחצי "עשתה בעיות" בגמילה, וחשתי ממש אובדת עצות. נזכרתי שבעבר התייעצתי איתך לגבי בני הגדול באותו נושא, אז פשוט נכנסתי לפוסט והבעיה נפטרה.תודה תודה
לגבי בעיות האכילה.
כשאת אומרת שבהמשך, כשהילד גדל הור מוכן להתנסות בטעמים נוספים. לאיזה גיל את מתכוונת?
בני בן 6 ונוגע רק בפחמימות ובנקניקיות. לא מוכן לשמוע על ירקות, פרות, עופות -רק בשבת.
ל"רק בשבת"
(ילד בן 6 שמוכן לאכול ירקות ופירות רק בשבת).
בתקופות של גדילה פיזית מואצת חוש הטעם נפתח. זה יכול להיות בגיל 6 (ביטוי פיזי נוסף לגדילה מתבטא בהתחלפות השיניים), בגיל 9, בגיל 12, ובכל תקופת ההתבגרות. אצל כל ילד זה קצת אחרת.
אבל את לא צריכה לחכות לרשות מהטבע כדי לנסות לכוון את בנך לאכול בריא. מי שאוכל בערב שבת יכול גם להתכבד ולאכול כל השבוע. סימן שהוא לא ממש נגעל מאוכל אחר אלא רק מעדיף אותו. כפי שכתבנו בפוסט, החך האנושי מעדיף כמה שיותר מלוח, מתוק, שמן, עתיר קלוריות, תעשייתי. דרך האוכל אפשר לחנך להמון דברים חשובים. למשל, שלא רק מה שרוצים קובע אלא גם מה שבריא, חשוב, נבון. אם בנך ילד נבון הוא יבין זאת.
שוחחי עמו שיחה עניינית. הסבירי לו למה חשוב לגוון ( בארבע עיניים, לא על הדרך, בלי להטיף, לא בזמן הארוחה). שתפי אותו בחשיבה מה יכול לעזור לו לשנות מהרגלו. סמנו את הכיוון הכללי (לגוון, לגוון, לגוון) ותכננו צעדים הדרגתיים שיובילו לתוצאות המיטביות.
תראי כמה דברים חשובים אפשר לקבל מאוכל.
תראי שזה יצליח!
חזרי וספרי לנו.
שלום גוני,
ראשית תודה על האתר המקסים, קיבלתי הרבה עצות חכמות, נעזרתי מאד מאד בנושא של םרידה לגן, וכן בתגבות שכתבת לאימא בהקשר לאיגלו (פעם..).
בני בן שנה וחמישה חודשים, עם הרגלי אכילה גרועים! אסביר למה כוונתי, מגיל קטן-המעבר לאוכל מוצק היה בעייתי-ולא בגלל שינייםהפה שלו מלא שיניים, .הוא רוצה לאכול רק בקבוק מטרנה- וזה סותם לו את התאבןון, לפעמים הוא מוכן לאכול כמה כפיות אורז או פתיתים,-מעט מאד לא מוכן לגעת בבשרי בשום צורה-קציצו שניצל וכו'. הוא התחיל מעון השבוע והמטפלת אובדת עצות היא ניסתה לדלל את הכמויות מטרנה , הילד היה רעב אך לא הסכים לאכול כמה שעות? מה לעשות? אני פשוט נואשת?
מחכה לעצתך היעילה
ל"יעילה"
(בן שנה וחמישה חודשים שלא אוכל במעון)
העצה היעילה הראשונה שיש לי לתת לך, היא לא להתחיל מיד בשינויים במעון. גם ככה הקטן צריך להסתגל למקום חדש, אנשים חדשים, רעשים חדשים, ילדים חדשים.. עדיף לתת לו במעון את המטרנה שהוא רגיל אליה. כשהביטחון שלו יגדל (וגם הביטחון שלך בצוות המעון) אפשר יהיה להתחיל עם שינויים.
יש ילדים עם טמפרמנט זהיר, רגישות חושית גבוהה, דפוסים נמנעים וקושי גדול עם שינויים. נראה לי שבנך שייך לקבוצה הזו. לכל דבר חדש לוקח הרבה זמן להסתגל. אם לוחצים ודוחפים הוא רק נכנס יותר ויותר להימנעות. טמפרמנט זהיר איננו דבר רע. עם הגישה הנכונה הוא הולך ומתמתן עם השנים.
לפני שאת חותרת לשינוי החליטי שכל ניסיון שלך לעזור לבנך להתגבר על הקשיים שלו יעשה בצורה חיובית ולא תוקפנית, מתוך עידוד והתפעלות וללא כעס או ביקורת. היי תמיד מוכנה להקדיש תשומת לב, לשמח, להרגיע ולעזור כשאת מנסה לכוון אותו לאכול יותר מגוון.
התחילי עם השינויים בבית. שחקי אתו בלהאכיל בובה. התפעלי מהבובה במשחק: כמה יפה היא אוכלת. תני לו להאכיל אותך במשחק. התמוגגי כמה זה טעים.
שבי אתו לארוחות מסודרות. הגישי לו מאכלים מוכרים שהוא טועם מידי פעם. אל תתעקשי על בשרי. לאט ובהדרגה גווני במאכלים חדשים. חתכי את האוכל לחתיכות קטנות. אכלי גם את יחד אתו את מה שהוא אוכל. היחס של ילדים לאוכל מושפע מהיחס שלהם למי שאוכל יחד איתם ומגיש להם את המזון ולאווירה בזמן האכילה. בזמן האוכל עודדי אותו לאכול במילים טובות ("כמה זה טעים! כל הכבודי, אתה אוכל נהדר!"). את יכולה לתת לו להאכיל אותך, ולשוב להתפעל מהאוכל. במתינות. בלי הרבה מידי רעש. כל דבר בעוצמה חזקה עלול להרתיע אותו. אל תגערי אם הוא מלכלך, מנסה לחקור את האוכל בידיו, מורח שופך. הרבה ילדים לומדים להירתע מאוכל בעקבות הכעסים וההגבלות שהתלוו לו. אחרי רבע שעה, אם הוא זקוק לעוד אוכל, תני לו את המטרנה שלו. אל תתני מטרנה או נשנושים אחרים בין הארוחות. אם הוא בוכה ואת חושבת שהוא רעב, שבו שוב לארוחה, כפי שתיארתי.
היי סבלנית. ככל שזה ייקח יותר זמן סימן שמה שאת עושה יותר חשוב.
חזרי אלינו וספרי איך הולך.
הוסף רשומת תגובה
אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות