לפני כחודש הורדנו לבננו ,בן השלוש וחצי, את החיתול בלילה. היה לו מאוד חשוב. הוא ממש התחנן.("איכס, החיתול מגעיל אותי"). שמנו לב שיכולת האיפוק שלו ביום גבוהה.
בהתחלה היה מאוד טוב. הערנו אותו פעם בלילה לשירותים והוא קם יבש. בפעמים הבודדות שקם רטוב הוא שילב את זה בחלום. ("הייתי באוניה! ", "אני דג!" - אחרי שעשינו שיט בחופש).
בשבוע האחרון הוא מרטיב כל לילה ,למרות שאנחנו לוקחים אותו לשירותים. לפעמים מבריז לו עוד קודם ולפעמים - אם לקחנו אותו מוקדם- אחר כך. למה זה קורה? מה לעשות? מה פשר החלומות?
״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...
ל"מבריזים"(בן 3.5 שפותח את הברז בלילה).
לפני כחודש המוטיבציה של בנכם הייתה בשיאה. שיא המוטיבציה פרושו שבמוח שלנו מסתובבים שליחים כימיים שמאותתים לכל האזורים שקשורים למשימה להיות בערנות, לקלוט כל סימן גופני הקל שבקלים כחשוב ולהגיב בהתאם.לאחר חודש בנכם הבין את השיעור ונרגע. יש! הוא נפטר מן החיתול ויודע מה זה לא להרטיב במיטה! עכשיו מתחיל שלב ההפנמה, התרגול וההטמעה. זהו שלב הרבה יותר ארוך ומשעמם, והמוטיבציה לא כל הזמן בשיאה. במיוחד כאשר היא מופנית למשימות חשובות לא פחות כמו הסתגלות לגן. כאשר עייפים מיום ארוך יותר קשה להפנות קשב תוך כדי שינה לתחושות הגוף . השינה יותר עמוקה והוא שוכח שהוא בלי חיתול.
לגבי החלום, מה שקורה לו הוא טבעי לחלוטין ונובע ממוח נבון ומחווט היטב. המוח קולט גירויים מהסביבה תוך כדי שינה ומחבר אותם לחלום. גם אם אתם תריחו תוך כדי שינה עשן, אתם עשויים לחלום על שריפה. אם תשמעו מים זורמים אולי תחלמו על גשם. כשהוא חש תוך כדי שינה ברטיבות הוא חולם על ים. תתברכו בזה שהוא יודע לספר את החלום. זה לא מובן מאליו.
בעבר כתבנו פוסט שלם על הרטבת לילה ("פיפי קקי -ברח לי"). חזרו וקראו בו. בחרו בתכנית שמתאימה לכם ולו והתמידו בה. המשיכו לאמן אותו לצמצם שתיה לפני השינה, להתעורר ולהתפנות באמצע הלילה. (שימו לב! אם הוא מתפנה תוך כדי שהוא ישן הוא ילמד לחלום שהוא מתפנה ויעשה במיטה). כדאי גם לשנן במשך היום ולחזק את המודעות ("מיום ליום אתה לומד להתאפק בלילה", "פיפי עושים רק בבית שימוש"). אם הוא כזה נבון אתם יכולים להסביר לו על חלומות (זהו סיפור, כאילו, כמו סרט, שרואים בלילה. "חלומוביזיה".) ואולי לחזק את המוטיבציה על ידי חיזוק קטן בבוקר.
שתהיה לכולנו שנה עם הרבה רטיבות משמים ומעט רטיבות במיטה.
איזה יופי! האיורים מקסימים והעצות וההסברים קולחים ופשוטים. פתאום הבעיות מובנות יותר ונראות פשוטות יותר. אשמח אם תעזרו לי:
הבן שלי, בן 11, ילד חברותי, עצמאי וחכם. עם זאת הוא מפחד להיות לבד בשירותים או באמבטיה ונוטה להשאיר את הדלת קצת פתוחה. אני לא יודעת האם זה קשור אך מידי פעם אני מוצאת קצת צואה בתחתונים שלו, בעיקר בתקופות בהן הוא יותר פוחד, נסער ומרוגש. יש תקופות שזה בכלל לא קורה ויש שזה קורה המון.
דיברנו אתו על הפחדים שלו, מבלי לפגוע או להאשים. הסברנו לו מדוע בכל זאת חשוב לנו שיסגור את הדלת בשירותים ושזה חלק מהדרך להתגבר על הפחד. כמו כן ביקשנו ממנו לקחת אחריות לכך שתחתוניו מתלכלכים ולהכניסם לתוך שקית ריחנית לפני שהוא מכניס אותם לארון הכביסה. האם נהגנו נכון? איך אפשר לעזור?
״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה ...
ל"קצת" (בן 11 ש"קצת" מלכלך בתחתונים). תודה על שאלה חשובה שמרחיבה את היריעה.
אם לבנך פחדים שגורמים לו להירתע מללכת לשירותים, חשוב להבין מהם אותם פחדים ולטפל בהם. בין לדחוף קדימה לבין לטפל במה שמעכב התקדמות כדאי תמיד להתחיל במה שמעכב. נסו לברר אתו מדי פעם מה הפחיד והסעיר אותו היום. אולי בהתחלה לא תהיינה לו תשובות אבל הוא ילמד להבין ולהבהיר את עצמו(האם הוא צופה בתכנים מפחידים בטלוויזיה או במחשב? האם הוא חשוף למתח בבית או להצקות בבית הספר?).חשוב , כמובן, לתת מענה ולהרגיע את הפחדים והסערות. שירותים הם לפעמים המקום היחיד שבו אנחנו לגמרי לבד. סגורים במקום קטן, ללא משימה להתמקד עליה. כמו לפני השינה, בהעדר גירוי חיצוני יש עליה של עולם פנימי ודמיונות. כניסה של פורצים או נחיתה של חייזרים ישר באמבטיה נדמית לפתע אפשרית. (קראו פוסטים קודמים בנושא פחדים ומחשבות נודדות). עיסוק עודף בדמיון מגביר פחדים ומטשטש מודעות לגוף.
לגבי החינוך לניקיון- מה שעשיתם, יפה עשיתם. המשיכו לדבר עמו על הפחדים ולעודד התנהגות בוגרת. בנוסף כוונו אותו לשבת ולנסות לעשות את צרכיו בזמנים קבועים ביום (בבוקר, בערב) כשאתם בקרבת מקום, כדי שלא יצטרך בזמנים אחרים או במקומות אחרים כשהוא לבדו וחושש. הציעו לו לקחת אתו משהו לעסוק בו שיסיח את דעתו מהפחדים.
זוהי רק תשובה חלקית שאינה מחליפה ייעוץ, במידה והדברים לא יפתרו.
כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:
על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
9
תגובות
רשומות
9 תגובות:
שלום,
בתי בת 4.3. נגמלה מחיתול בגיל שנתיים וחצי. הגמילה עברה בקלות וללא פספוסים.
אך אליה וקוץ בה, יעצו לנו להשאירה בלילה עם חיתול ועד היום הזה היא ישנה בלילה עם חיתול.
במידה ושכחנו או שהיא עצמה הורידה את החיתול במהלך הלילה, בבוקר היא קמה רטובה .
דברנו הרבה על הענין, היא בודאי מעוניינת להיגמל, וחוששת מאד לקום רטובה. ובכל זאת לא הצלחנו לפתור את הבעיה.
יחד עם זאת, היא ישנה עם בקבוק מיים- בלעדי הבקבוק קשה לה להירדם.
אך, גם כאשר היא ישנה ללא בקבוק היא עושה במהלך הלילה.
השאלה היא כיצד עובדים ועל מה?
האם להתחיל לעבוד על גמילה מבקבוק? שזה מאד קשה לה ובעיני אין בעייה עם עצם העניין שעדיין היא אוהבת בקבוק.
ובמידה ואכן לאחר מאמצים רבים היא תיגמל מבקבוק ועדיים תרטיב, היא תרגיש איום ונורא?
או אולי יש לבדוק אולי קיים קושי אמיתי שבגינו היא ממשיכה לעשות?
(אצל משפחתי ומשפחת בעלי יש ילד או שניים שהרטיבו עד גיל גדול וידוע שיש תורשה...)
אשמח לקבל עיצה ותושיה
תודה רבה
נראה לי שאת ממש חוששת מהגמילה של בתך מחיתול בלילה, אולי בגלל הסיפור המשפחתי. כמו כן את מיחסת חשיבות רבה (אולי עודפת?לתחושות הכישלון והתסכול שאולי היא תרגיש.
גמילה מבקבוק או מחיתול, כמו כל הרגל אחר, כדאי לנסות בהתמדה, בעקביות, בנחישות, מבלי להתבאס אם לא מצליחים אלא פשוט לשוב ולנסות. אולי זהו הדבר החשוב שאת מנסה ללמד אותה מעבר לכל ההרגלים.
בעבר כתבנו פוסט על הרטבה בליליה (פיפי קקי - ברח לי). שובי וקראי בו ובשאלות של הורים שנשאלו בנושא.
הורידי לבתך את השתייה לפני ותוך כדי שינה. את יכולה להשאיר לה בקבוק עם טיפונת מים רק כתחליף מוצץ. אחר כך התחילו בתוכנית: להעיר כשעה לאחר ההרדמות ולקחת לשרותים. לשנן גם במשך היום ולהחדיר למודעות שגם מתוך שינה היא לומדת לשים לב לפיפי ולהעיר את עצמה... וכו'
מה שעובר בגנטיקה זה הקושי לשים לב לתחושות הגוף תוך כדי שינה. היו סבלנים. אם היא תישן בלי חיתול היא אולי תרטיב את המיטה. אם היא תמשיך לישון עם חיתול היא תתרגל לא לשים לב למה שקורה למטה בזמן השינה ואף לחלום שהיא עושה בשרותים ובעצם לעשות במיטה. מה עדיף??
בעיני תמיד עדיף לנסות משהו חדש. זו לא בושה לנסות משהו חדש ולא להצליח. ובסוף תמיד מצליחים.
שלום גוני.
תודה על הבלוג.
הבן שלי בן 9 וחצי החל מגיל 5 בערך אנו מקבלים דווח שבבית הספר הוא מדבר בקול שלא שומעים אותו. אין לו את הסימנים של אלמות סלקטיבית, הוא לא משדר לחץ או דאגה. הוא לא חושש לבקש מה שהוא רוצה. אך הוא מדבר בקול שבקושי נשמע. שקט בצורה קיצונית.
בבית הוא מדבר רגיל לחלוטין. בזמני התרגשות הוא מדבר בקול חלש יותר.
ל"בקול חלש"
(ילד בן 9.5 שמדבר בלחש בבית ספר)
זו שאלה שמבקשת יעוץ רציני יותר ממה שאנחנו יכולות להציע בבלוג.
ממה הוא מתרגש כאשר הוא מדבר בקול חלש?
איך הוא מסביר מה קורה לו?
נסי לברר יחד אתו ,בארבע עיניים, מה זה עשוי לבטא. אולי לא תדעו אף פעם אבל עצם השיחה הפתוחה עם אמא בנושא, מידי פעם, והידיעה שאמא לא נבהלת ולא מגנה יכולה לשחרר משהו.
לאותה תגובה יכולות להיות המון סיבות והן שונות מילד לילד. אולי זה גן ביישני שעובר במשפחה. יש ילדים שכאשר הם מרוגשים הם מווסתים את עצמם על ידי הורדת עצמת הקול. הם רק עושים זאת בעודף. ילדים אחרים יכולים להגיב כך בגלל חוויה בעברם, כזו מגיל 5.5 שהם אפילו לא זוכרים באופן מודע, שהרימו קול בגן וזכו לגינוי או שצחקו עליהם.. או שהרגישו רחוקים מאמא ומבוהלים וכהגנה הורידו את עוצמת הקול.
נסי לעזור לבנך להבין ולהסביר את עצמו. ספרי לנו מה העליתם בשיחתכם ואולי יהיו לנו עוד רעיונות.
אם זה לא עובר כדאי לפנות ליעוץ.
תודה רבה על התשובה.
באמת הסתפקתי אם דיבור ישיר על הנושא עלול להזיק. מהמורה הבנתי שלא ניכרים בו סימני התרגשות אחרים מלבד הדיבור השקט מאוד. והוא אינו נמנע לפנות ולדבר מתי שהוא מעוניין לומר משהו.
אני אדבר איתו על הנושא ואנסה להבין מה הרגשתו.
הרבה תודות
גוני שלום,
בני בן השנתיים ותשעה חודשים נגמל לחלוטין מחיתולים אך הוא מאוד חושש לעשות קיבה בשירותים הוא עושה בתחתונים ואז אומר שהוא עשה אך פיפי הוא גמול לחלוטין מה אפשר לעשות?
זה קורה להמון ילדים. מן הסיבה הפשוטה שפיפי הרבה יותר קל לתת מאשר קקי. גם הישיבה על השרותים מעוררת בהם יותר חשש מאשר מתן שתן. לפעמים הם משוכנעים שהם עומדים ליפול פנימה עם הקקי ועוד לקבל מפל מים על הראש. ככה ילדים חושבים.
המשיכו בניסיון להושיב אותו על השרותים ברגע שאתם רואים שהוא עושה סימנים. דאגו שיהיה לו נוח על הסיר או האסלה. הישארו לידו והרגיעו.. אם תתמידו בטוח שתצליחו.
אל תתייאשו ואל תחפפו גם אם זה נמשך יותר זמן. כל ילד לומד בקצב שלו. לפעמים זה לוקח חודשיים שלושה.
בטוח שתגיעו!וכמו בסיפור על הצב והארנב, לא חשוב הקצב. העיקר להגיע לקו הסיום.
(ילד בן 9.5 שלוחש)
ניסיתי בעצתך לדבר איתו על הנושא.
הוא הכחיש שהוא מתרגש או מתבייש. הוא אמר שהוא פשוט התרגל לדבר בשקט. שאלתי אותו אולי הוא ירגיש נעים יותר אם ידבר בקול, הוא אמר שזה יהיה מוזר אם פתאום הוא ידבר בקול. האם לעודד אותו בכל זאת לנסות ולהבטיח לו משהו אם יצליח? או שזה יגרום לו ללחץ?
למלי
(בן 9.5 שלוחש)
יופי שחזרת אלינו.
זה קורה הרבה פעמים. ילדים לא זוכרים את המקור להרגל ונשארים עם ההרגל. ממש כמו שלא זוכרים למה התחיל "ברוגז" עם מישהו ורק זוכרים את הברוגז. אחר כך ממשיכים אותו כי כבר מוזר להפסיק אותו.
לגבי הלחץ, כבר עכשיו הוא בלחץ לא לדבר בקול. לי נראה שהלחץ לדבר כמו כולם עדיף על הלחץ לא לדבר. נסי לבנות יחד אתו תכנית. שהוא יהיה שותף ויציע מה יתאים לו. סכמו על חשיפה הדרגתית, שמיום ליום הוא ידבר יותר פעמים יותר בקול. סכמו גם על חיזוקים קטנים. בגילו מטבע של שקל ליום יכול לעשות פלאים.
פעם סיפרה לי אמא שבנה התחיל לדבר כשהיא באה לבקר בבית הספר והוא דיבר אתה בקול. זה מה ששבר את הקרח. היו יצירתיים.
נשמח לעקוב ולשמוע.
הוסף רשומת תגובה
אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות