לוותיקים שבנו ברור שאם הכל משתנה סימן שהכול כרגיל - ככה זה בחיים. אבל גם אם שינויים הם דבר רגיל אף, פעם לא מתרגלים אליהם.
כל שינוי ואפילו שינוי לטובה, כרוך בקושי הסתגלות. כשאנו נתקלים במצב חדש, לא מוכר, מופעלים במוחנו אזורים (בקדמת הצד הימני) שמיועדים לטפל במצבים כאלה: להעיז ולהיזהר, לברר ולחפש, לנסות ולטעות, לאלתר ולחלטר, להתקדם ולסגת. כשהמצב החדש חוזר על עצמו שוב ושוב אנו מזהים ובונים תבניות חוזרות, יעילות וחסכוניות של תפיסה , מחשבה ותגובה. עכשיו יותר קל לנו. אנחנו יודעים מה צפוי וכיצד נתמודד. אפשר לעבור לטייס אוטומטי (שנמצא בקדמת הצד השמאלי במוח). עם כל שינוי חדש ואפילו כזה שרצוי לנו ביותר, הכל מתחיל מהתחלה. התבניות הישנות מתערערות ומתפרקות עד שתתבססנה אחרות, חדשות במקומן. לכן כל שינוי מלווה באי נוחות, לחץ ונסיגה זמנית.
זו אחת הסיבות ששינוי מסגרת (ושינויים בכלל) אינו דבר פעוט. זה אולי נורמטיבי אבל כלל לא נורמלי, ועדיף להימנע מחילופי מסגרות מיותרים עד כמה שניתן.
ילדים נתברכו בכוח (ובעקשנות) לשנות דברים שניתן לשנות; ביכולת להשלים עם מה שאי אפשר לשנות; ובחוסר היכולת להבדיל בין מה שניתן לשנות למה שלא ניתן לשנות.
אם הם מסרבים להתרגל לסוף החופש, לשינוים בשעות השינה וההשכמה; אם הם מתקשים להסתגל למורה החדש, לחברים, לסידורי ההסעה, לכללים החדשים, לשעורי הבית.. וגם.. ועוד.. וכו'.. הם זקוקים לעזרתכם.
היו סבלנים לנסיגות, לרגשות, לתופעות הגופניות שצצות. כל מה שקורה במציאות משפיע על הנפש. כל מה שקורה בנפש מחובר לתחושות בגוף. כאב בטן או ראש שנובע ממתח רגשי כואב כמו זה שמקורו בווירוס.
נסו לשוחח, להקשיב ולהבין מה קשה להם (הם מרגישים חסרי אונים, שאיבדו בטחון ושליטה, שפוגעים להם באוטונומיה וחודרים להם לפרטיות). עזרו להם לבטא את עצמם, לתת מילים לרגשות שלהם ("אתה לא מכיר שם אף אחד", "אין לך עם מי לשחק", "אתה לא בטוח שרוצים בחברתך", "זה ניראה לך פחות נחמד ממה שציפית"..). חישבו יחד מה ניתן לעשות, מה אפשר לשנות ולמה חייבים להסתגל. שאלו אותם כיצד אתם יכולים לעזור.
נסו להפוך את הלחץ לאתגר. כפי שכתבנו בעבר באתגר יש כיוון ומטרה ותחושה של התמודדות בעוד שסטרס מלווה בתחושת חוסר אונים ואיום על הבריאות הנפשית. נסו לכבד את הצורך שלהם בשגרה ובקרבה, צמצמו שינויים בתחומי חיים אחרים או לפחות הודיעו להם מראש מה עומד לקרות ומה עומד להשתנות.
באחד הגנים אבחנה הגננת קושי בהתמודדות עם שינוי אצל אחד הילדים. לאחר שיחה, כדי לעזור לו, היא שינתה לו כל יום משהו על מנת שיתרגל לשינויים. לאחר שבועיים הילד נכנס לגן, פנה לגננת ושאל: "מה השינוי שלי להיום?".
אולי אי אפשר להתרגל לשינויים, אך אפשר להתרגל למחשבה שהכול משתנה, שתמיד יהיו שנויים ושלרוב יותר קל לשנות את הגישה שלנו לשינוי מאשר את המציאות.
אוסף רעיונות וטיפים כיצד לעזור לילד להיפרד בבוקר - "אני חוזר הביתה", "קשיי פרידה", "קשיי פרידה- פוסט המשך", "חפץ מעבר"עוד באותו נושא קוראו ב "שינויים ופרידות" ו"הכנה לכתה א'"
על יציאה למסגרת חדשה - "את מי אני אוהבת"
על הסתגלות לגן - "גננת טובה גננת אווזה"
פוסט שמסכם כל מיני נושאים קרובים - "לקראת שנת הלימודים החדשה"
עוד על ההבדל בין לחץ ואתגר- "בחירת גן- לקראת השנה הבאה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים -"קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"
כיצד לבטא ביקורת מבלי להרוס את הקשר עם הגננת - "גננת גידלה ילדה בגן"
9
תגובות
רשומות
9 תגובות:
מקסים ורלוונטי - כמו תמיד...
החלפת גן זה שינוי די דרמאטי, חשבתי שזה דבר שכדאי להמנע ממנו (אם אפשר), בעיקר בגילאים צעירים. נשמע מהפוסט כאילו זה דבר סה"כ חיובי, שלא צריך לנסות ולצמצם אותו.
אבא של נוני.
שלום גוני,
יש לנו ילד מתוק ומצחיק בן שלוש ורבע.
השנה הוא נוסע בהסעה לגן. למררות שאנחנו לא שמחנו כלל בשבילו זה הדבר הכי מקסים בגן החדש.
הדבר השני שהוא שממלא אותו גאווה ושמחה - זה הרב המלווה בהסעה. בשבילו זה סמל ללהיות גדול ללמוד אצל רב. ומה עם רק נמצאים איתו בדרך לגן? [היום הוא ברר מתי כבר יוכל להיות הוא רב?]
הנהג- הוא אותו נהג בבוקר ובצהריים. אבל המלווים מתחלפים.
בשבת הוא שואל אותי אם כשנהיים גדולים הפרצוף מתחלף? לא ככ הבנתי. חשבתי שהוא שואל על המראה המבוגר ועניתי שלא מתחלף אבל כל פעם קצת משתנה.
אתמול הוא מודיע לנו חגיגת: הרב שלי מחליף את הפרצוף בצהריים. אחרי עוד כמה מילות הסבר שלו והצחוק והפליאה הבנתי את ההסבר שהוא בנה למלווים. למרות שהוא היה משעשע הוא נראה לי גם מוזר, לא?
הפוסט מדבר בעיקר על התמודדות עם שינויים, ואיך ילדים מתמודדים איתם. אני חושבת שחסר התיחסות לאיך אנחנו כמבוגרים, כהורים מתמודדים עם השינוי או חוסר הוודאות לגבי הגן החדש.
רוני
לאבא של נוני
אכן כך :שנויים עלולים להיות קשים ומעיקים.כשהם צפופים ועודפים הם אפילו עלולים להחוות כטראומטיים. כתבתי על כך בפוסטים קודמים אך משום מה נמנעתי מהדגשה שכזו הפעם. אולי גם לי צורך להירגע ולהרגיע.
על כל פנים, תודה על ההארה.
אם תשים לב אני אוסיף בפוסט, בזכות ההערה שלך, את השורות הבאות: "זו אחת הסיבות ששינוי מסגרת (ושינויים בכלל) אינו דבר פעוט. זה אולי נורמטיבי אבל כלל לא נורמלי, ועדיף להימנע מחילופי מסגרות מיותרים עד כמה שניתן".
תודה על תגובתך.
ל"משועשעת"
(בן 3.5 שבפעם הראשונה בחייו נוסע בהסעה עם רב)
איזה דוגמה מקסימה, מאמא מקסימה לילד מקסים. ההתבוננות החדה שלך בבנך תעשיר ותחדד את המודעות שלו לעולמו הפנימי. על הדרך גם אנחנו נהנים!
זו דוגמה לכך שמה שמובן לנו לא מובן להם, ושכל שינוי מחייב שינוי בתבניות חשיבה ותפיסה בסיסיות.
הבן שלך חושב שנסיעה בהסעה היא סימן ליום חופש ויום טיול. ככה זה היה בעבר כשהוא יצא אתכם לטיולים בחגים. ככה הוא מתייחס להסעה לגן. צריך להתפלל שהתבנית הזו תישמר כאשר הוא יבין שהטיול הזה חוזר על עצמו יום יום, גם כשהוא בכלל רוצה להישאר בבית.
באופן דומה, בנך למד שאמא יש רק אחת, אבא יש רק אחד וגם גננת. הוא מניח שגם רבי יש רק אחד. ואם הרבי ניראה כל פעם אחרת ... סימן שהוא מחליף פרצופים! מה לא ברור?! זוהי מחשבה אפשרית במיוחד אם יש גם דמיון בהופעה של הרב ושל הנהג בהסעה.
האם זה נשמע לך הגיוני?
יש ילדים שבהתחלה מגיבים לשינוי מסגרת בשמחה רק מאוחר יותר מופיעים הקשיים - כאשר תבניות ההתייחסות הקודמות כבר לא מתאימות ולא מספיקות. כשזה יקרה אני משוכנעת שאת תהיי שם לזהות ולעזור.
שנה טובה.
לרוני
תודה על התגובה. הייתי שמחה אם היית מרחיבה ומסבירה למה כוונתך. האם כוונתך להתמודדות הרגשית של הורים? לסיבות לדפוסי התגובה השונים? למה שהורים יכולים לעשות כדי להגיב בצורה מאוזנת? או משהו נוסף??
אני מקווה שתתפני לענות לי.
תודה גוני,
עזרת לי להשתעשע ופחות להסתכל על המוזר.
קלטת היטב שהילד הזה מקסים.....
הראש שלו עובד בסקרנות ללא הפסקה יחד עם המוטיבציה להיות גדול. אולי זו הסיבה שההסעות נחוות כדבר כזה חיובי עבורו.
יום אחד הוא עבר עם אחותו הגדולה בכביש. הוא שואלת אותה: 'באיזה גיל אפשר לעבור כביש לבד?' 'בגיל 9' היא עונה לו.
אחרי רגע הוא ממשיך: 'ומה עושה ילד בן 3 שצריך לעבור כביש ואין לו אמא?'
אני מרגישה שאנחנו ההורים מבולבלים ומלבלים את הילדים. ולכן כוונתי היא קודם כל היא מה ההורים יכולים לעשות כדי להגיב בצורה מאוזנת. איך הורה אשר מרגיש חוסר ביטחון ולחץ יכול לעזור לעצמו ובכך לילד שלו . ואיך מתמודדים אם הרצון לשדר לילד אמון בצוות הגן, אך עדין להישאר ספקן וחשדן אם יש צורך.האם הובנתי? רוני
לרוני
תודה על ההבהרה. הורים לא יכולים שלא לדאוג. זה תפקידם. לפעמים הם דואגים בגדול על דבר קטן. לפעמים הם דואגים בקטן על דבר גדול . ואפשר גם לדאוג בצורה מתונה, מאוזנת.
כדי להגיב אובייקטיבי חשוב לחפש מידע עדכני מהגננת, מהורים אחרים, מחברות, מספרים, מהמשפחה המורחבת. רק מידע אמין הוא יועץ טוב. פחד, אשמה, אכזבה, ציפיות מופרזות, התנסויות קודמות - כל אלו מגבירים את הלחץ ומטעים.
ולעניין הלחץ. לחץ גורר לחץ ודאגה. על מנת להגיב באופן הגיוני ומאוזן מהקומה הגבוהה של המוח חשוב שההורה יפחית, בתקופה זו, לחצים ממקורות אחרים. שיגרה, מעוט התרוצצויות, שהיה בבית, פחות מטלות, קשר עם בן זוג וחברות, מנוחה טובה, הרבה גילויים של חום ,אהבה ורגשות חיוביים.. כל אלה מפחיתים לחץ ומתדלקים את הנפש כך שתצליח לעבור את התקופה הזו ללא חרדה מיותרת ומבלי להשליך את החרדה על הילד.
הוסף רשומת תגובה
אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות