כמה אפשר לדבר על פרידה

אנונימי אמר/ה...

בננו, בן חמש וחצי. ילד חברותי, ערני ושמח. מקבל ומחזיר המון אהבה. בגן הוא ילד חברותי ואפילו קצת מנהיג. למרות זאת, בשנה שעברה היו המון בקרים בהם בכה וסרב ללכת לגן- בכל פעם בתואנות שונות. לקראת סוף השנה זה הפך לבכי ולמאבק מדי בוקר. אך ברגע שהגיע לגן, הילד שמח, משתתף ומשחק עם החברים. נתנו לו להישאר כמה פעמים בבית, הסברנו וסיפרנו על פרידה. זה קצת הרגיע, אבל לא ממש. 

השנה זה שוב התחיל: לא רוצה ללכת, רוצה לעבור גן, לא אוהב את הילדים של הגן, אז מה אם ילדים חייבים ללכת לגן וכו'.... הגננות אומרות שהקושי שלו מתמקד בפרידה מאתנו ורק כשאנחנו רואים. מיד אחר כך הוא פעיל, משתתף ונראה שנהנה מאוד.

אני יודעת שעלי לקבוע עובדות בנחישות וברגישות ולשלוח אותו לגן, אך עם זאת אני חוששת שיש כאן קושי אמיתי בפרידה. אשמח לשמוע מהי הדרך הטובה ביותר לעזור לו.

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...
ל"נחושה"
הקושי בפרידה בא מכיוונים רבים. מדברייך ניכר שאת מודעת לרבים מהם, מכבדת את בנך, עוזרת לו להבין ולהירגע. ילדים (ומבוגרים) נכנסים למצוקה כשקורה משהו  לא רצוי ולא נעים להם (הגננת הרימה קול, ילדים הציקו, הגעגועים הציפו, יש רעש וצפיפות, היום ארוך מדי), ולפעמים בגלל שלא קרה משהו נעים ורצוי (לא נתנו להם להישאר בבית עם אמא, לשחק בצעצוע אהוב בלי לחלוק עם אחרים, להיות ראשונים באוכל, לשבת איפה שהם מחליטים, לענות הראשונים..).

נשמע שהפרידה קשה לו, לא בגלל שהוא מתגעגע או סובל בגן, אלא פשוט כי "לא בא לו" להיפרד מכם. למה לוותר על אמא כל כך טובה למען גננת פחות טובה? למה להחליף מעריצה נלהבת ורק שלו בגננת של כולם וילדים שמתחרים בו על הערצתה? ולמה לא לנסות את מזלו ולהתעקש?
את יכולה להכין אותו לפרידה, אבל עם דגש על "מי ניפרד יפה, בלי לבכות, בלי להתעקש, בלי להתווכח. לתת מסר ברור שאתם מצפים שייפרד יפה. ילד יקר כמוהו שרגיל לפרוק את אכזבתו בבכי, ויכוחים ותלונות זקוק גם להנחיה ברורה היכן זה מתאים והיכן לא.

יתכן שהקושי של בנך נובע גם ממערכת יחסיו עם הילדים בגן. אולי המקור הוא סוביקטיבי- הרגשה שאין לו חברים, חשש מהתנהגות שנתפסת על ידו כפוגעת ומעליבה.. ואולי המקור אוביקטיבי- ילד שמציק או הציק בעבר.
נסי לברר אתו, ביחידות, (לא ביציאה לגן. בעת הזו אין דיונים) איזה ילדים הוא לא אוהב? איך הוא היה רוצה שהם יתנהגו? לפעמים עוזר לצייר יחד ציור +סיפור (צי-פור). במשבצת הראשונה ילד שלא רוצה ללכת לגן. במשבצת האחרונה ילד ששמח ללכת לגן... ולבקש מהילד שיציע רעיונות מה קורה באמצע.

אחרי ששמענו את תלונותיו ברצינות הוא יאמין לנו יותר כשאנחנו אומרים בנחישות "בכל זאת, חייבים ללכת לגן". "בא לי/ לא בא לי" – זה לא מה שיקבע לי!!
גם לנו קשה להחליף עבודה או בוס נפלא באחר פחות טוב. אפשר להבין אותו. אפילו אם זה קושי לא טראומטי, הגירוש הזה מגן העדן הפרטי שלו למרחב הציבורי הוא עדיין קושי לא פשוט.

אנונימי אמר/ה... 

נדמה שאין גבול כמה אפשר לדבר על פרידות.
הבת שלנו הולכת לפעוטון בפעם הראשונה. היא באופי ביישנית ופוחדת מזרים. אפילו לסבתות לקח לה זמן להתרגל.
איך לעשות את ההסתגלות לגן, כמה להישאר בגן ומתי לעזוב? ומה עדיף, שאני אקח אותה ואז יש להניח שהפרידה תהיה יותר קשה? או שבסדר גם ללמוד להיפרד מאבא או מאחות גדולה, ואולי הפרידה תהיה יותר קלה?

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...
ל"כמה אפשר" 

זהירות, זהירות! לא מלהשאיר ילדה קטנה בגן, אלא מקביעות על ה"אופי" של ילדה קטנה. 

בגיל שנה פחד מזרים הוא הישג התפתחותי חשוב. הקטנה כבר מזהה שעם אימא היא מרגישה הכי בטוח בעולם. את המאסטר שף, וכל האחרים מועמדים להדחה. קוראים לזה "התקשרות מועדפת". ההישג ההתפתחותי הבא הוא ללמוד להעביר את הקשר הטוב והבטוח שיש לה אתך לאנשים אחרים. אם היא למדה להעביר התקשרות לסבתות יהיה לה יותר קל להעביר קשר מיטיב גם לגננת. בשביל זה המציאו סבתות.

אם את נשארת אתה בגן היא לומדת להרגיש בטוח בגן בנוכחותך. אחר כך היא צריכה ללמוד להרגיש בטוח גם בהעדרך. אם את נשארת אתה שלושה ימים (אפשר גם ימים קצרים יותר), ביום הרביעי היפרדי ממנה כשעה לפני שאת באה לאסוף אותה הביתה. יום אחר כך היפרדי לשעתיים ואז חזרי לאסוף אותה... כך תאריכי בהדרגה את הזמן שהיא נשארת בלעדיך עם זרים ותתני לה אפשרות להסתגל לפרידה בהדרגה. אם את תאמיני שזה לטובתה ושהיא תעמוד בזה תשדרי זאת גם בדיבור ובשפת הגוף שלך. זו השפה שילדים בגילה מבינים.

שאלתך השנייה נובעת מההבנה שבפרידה מאמא עולים רגשות יותר חזקים ויותר קשה למתן אותם. זה לא בגלל שאמא מפנקת ואבא יותר קשוח. מרגע הלידה ילדים רגילים להיות על הידיים של אמא, בעוד שאבא בא והולך. לכן, בדרך כלל , יותר קל להם להיפרד מאבא.

אבל גם אם רגע הפרידה מאבא יהיה יותר קל, דקה אחר כך הילד צריך להתמודד עם ההישארות במקום זר ורחוק מהבית. הדגש הוא יותר על האופן שבו עוזרים לילד, במהלך הפרידה, להעביר את בטחונו והצורך שלו בקשר לגננת, מאשר על רגע הפרידה.
נראה לי שאמא רגועה יכולה לעשות את זה מצויין! גם אבא סבלני ואוהב יכול. אחות גדולה עדיף שתביא את הילד לגן רק אחרי שכבר הסתגל.

בסוף היא תתרגל. כדאי שזה יהיה כמו שמתרגלים ליין טוב (בהתחלה מוזר ומר, אבל אחר כך מתמכרים) ולא כמו שמתרגלים לכאב שיניים.


אוסף רעיונות וטיפים כיצד לעזור לילד להיפרד בבוקר - "אני חוזר הביתה", "קשיי פרידה", "קשיי פרידה- פוסט המשך", "חפץ מעבר"עוד באותו נושא קוראו ב "שינויים ופרידות" ו"הכנה לכתה א'"
על יציאה למסגרת חדשה - "את מי אני אוהבת"
על הסתגלות לגן - "גננת טובה גננת אווזה"
פוסט שמסכם כל מיני נושאים קרובים - "לקראת שנת הלימודים החדשה"
עוד על ההבדל בין לחץ ואתגר- "בחירת גן- לקראת השנה הבאה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים -"קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"
כיצד לבטא ביקורת מבלי להרוס את הקשר עם הגננת - "גננת גידלה ילדה בגן"

0 תגובות