עברו רק חודשיים מאז הלידה ואני מתחילה לאבד את השפיות. מתינוק רגוע וישנוני הבן שלי הפך ל"נחום-תקום". סרבן שינה שנרדם רק תוך כדי הנקה, לפרקי זמן קצרים, ומתעורר בקלות. הוא סובל מגזים, בוכה לעיתים תכופות ונרגע בעיקר על הידיים. חברה סיפרה לי על דיסקים של רעש מכני (כמו של שואב אבק או מייבש שיער) שמשמיעים לתינוקות וזה עוזר להם להירגע. שמעתי גם על נדנדה שמתנענעת מהר וחזק וזה עושה את הטריק. זה לא נשמע מרגיע, אבל אולי אני טועה.
מה חסר לי? במה אני אשמה? מה אני עושה לא טוב? מה את יכולה להוסיף לי?
עד גיל שלושה חודשים היחסים עם התינוק יכולים להיות מוזרים. כל פעם שהוא מתעורר- או שהוא בוכה או שהאמא בוכה.
אמאל'ה יקרה, התעודדי! ככה זה תינוקות!
מה שחסר לך, קרוב לוודאי, זה שעות שינה ואיזו שהיא רוטינה וסדר יום שיחזירו לך את השליטה על חייך ואת הסבלנות.
את לא אשמה בשום דבר. אם בכלל, את אשמה בכך שאת שוקעת ברגשות אשם במקום להשליכם לפח. אשמה לעולם איננה יועץ טוב.
מה שאני יכולה להוסיף לך זה קצת ידע על התפתחות של תינוקות. מרגע הלידה מופעלות אצל התינוק מערכות שונות שמוזנות לתוכו בזו אחר זו. כמו תוכנות מחשב. הראשונה שמקדימה להתפתח זו המערכת שמעוררת את התינוק לפעולה (המערכת הסימפטטית). היא מאקטבת את הפה, מערכת העיכול, העיניים, הידיים ולבסוף את כל החושים. זו הסיבה שהפצפון הופך ערני, בכייני, צרכני וצרחני יותר ויותר. ההבשלה של המערכת הזו מתבטאת בהעדפה של מצבים המתקשרים עם הנאה: העדפה להסתכל על פנים, להיות על הידיים, להריח את אמא, לחוש את חום גופה, לחוש את טעם החלב בפה, לזכות בליטוף, נענוע, להאזין לקול אנושי אוהב ומתנגן. ההבשלה מתבטאת גם בקול מחאה כשמגע מענג מסתיים, כשגזים ממערכת העיכול פורצים החוצה כמו אדים וולקניים, או כשהתינוק מרוגש ומעורר חסר יכולת להרגיע את עצמו לבד.
רק במהלך החודש השלישי לחייו (סוף סוף!) נכנסת לפעולה מערכת העצבים המרגיעה והמווסתת (המערכת הפרא-סימפטטית). בזכותה הוא מצליח להסיט מבט כדי להימנע מעודף ריגוש. הוא מסוגל להאט נשימה, להוריד דופק ולהפחית לחץ ובכי כתגובה לריח, קול ופנים מוכרות המשדרים שלווה ורוגע. הוא מתחיל לחפש באופן פעיל אחרי גירוי אהוב (מוצץ, מובייל, אצבעות ידיו ורגליו, משחק מונוטוני). עד גיל חצי שנה השינה שלו הולכת ומעמיקה ולבכי שלו (ושלנו) יש גם סוף.
הורים שלמדו להסתייע בטכנולוגיה מודרנית מנסים להיעזר בה כדי להרגיע את הרך הנולד. שימוש ברעש (לבן, וורוד או בכל צבעי הקשת), בטלוויזיה, או בנדנודים חזקים דומה למי שמשמיע מוזיקה מחרישת אוזניים בפול-ווליום כדי לא לשמוע את הקולות מהבית השכן. זה אולי ממסך את הגירוי המטריד ואפילו מתיש ומרדים, אבל רחוק מלהרגיע ולא תורם להבשלה ולחיווט נכון של מערכת העצבים, השינה, הקשב והריכוז. את זה רק מבוגר רגוע, סבלני, שמדבר בקול רך, משקיט, לאט, מעט (ובלי בבל"ת) יכול לעשות.
אישה שגידלה שבעה ילדים מוצלחים התראיינה לעיתון מקומי. היא נשאלה מה הכי נחוץ להורים?
- "נסיון!!"
- "ומה נותן הנסיון?"
- "מקבלים החלטות נכונות"
- "ואיך צוברים ניסיון?"
- "מקבלים החלטות לא נכונות!"
אמאל'ה יקרה, מה שבעיקר חסר לך זה ניסיון. הרשי לעצמך להתלבט בין פתרונות טובים יותר וטובים פחות, בין מה שקל למה שאידיאלי. לבסוף תגיעי לפיתרון האופטימלי. ובנתיים, מערכות העצבים של שניכם יבשילו. ככה זה אימהות.
לקריאה נוספת:
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת".
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר".
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על הבכי".
איך מתמודדים עם לידת תאומים: ״תאומים זה לא צחוק״
לקריאה נוספת:
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת".
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר".
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על הבכי".
איך מתמודדים עם לידת תאומים: ״תאומים זה לא צחוק״
14
תגובות
רשומות
14 תגובות:
לגוני
ההסבר על ההתפתחות של מערכת העצבים של תינוקות מענין מאד. הייתי רוצה לקרוא על זה יותר. היכן אפשר לקרוא על זה עוד?
לכבוד הלידה של הבן שלנו קיבלנו כל מיני צעצועים וספרונים בצבעים בולטים וצועקיםומובייל שמוציא אותך מדעתך. זה די מתסכל. כי גם בחנויות קשה למצוא משהו רגוע ומרגיע. בשילב קוראים לזה "צעצועים התפתחותיים". איך הורה יכול לדעת מה טוב לילד?
אני עם תינוקת בת 3 חודשים. משתמשת בספרונים "הצעקניים" (ויזואלית) פעם-פעמיים ביום, באוניברסיטה ומוביילים ללא צלילים לטווחי זמן קצרים (יש לחלק מהם פעמון תלוי כך ששומעים את זה רק כתוצאה מהמגע שלה בהם). לרוב גם היא מסמנת מתי נמאס לה. נמנעת ממהבהבים ומנגנים למיניהם. לפעמים כפות הידיים שלי והבעות הפנים הם הכי מעניינות עבורה..וכך גם ענפי העצים שנעים ברוח והחתול שעובר ליד...וזה גם לא עולה כסף. כל פעם שאני חוששת שהיא "משועממת" ואני "מזניחה" אני אומרת לעצמי שעדיף קצת להשתעמם מאשר להיות מוצף..מה עוד? לרקוד יחד לצלילי מוזיקה נעימה,מישמושים, עיסויים ולחיצות, דיבור בג'יבריש או רגיל - בתורות, דיקלומים ושירים שאני מכירה או ממציאה (ושוכחת אחרי רגע).לשכב על הבטן 3-4 פעמים ביום עד שהיא מקטרת, ומספיק התפתחותי...עכשיו לישון.. :-)
ל"רוצה לקרוא"
הרבה ניכתב, נחקר ועדיין ממשיך להכתב בנושא. הגורנל INFANT MENTAL HEALTH JOURNAL מעדכן בנושאים הללו ואחרים. בחוברת יוצאת דופן מ 2001
מופיע קובץ מאמרים של מיטב האנשים בתחום.
אחת המטרות שלי בבלוג היא להעביר ידע חדשני ולתרגמו לפרקטיקה והורות מיטיבה. ההתענינות שלך מראה לי שזה קורה. תודה.
ל"יוצאים מהדעת"
מתנה שמקבלים לא בודקים בשיניים, אבל גם לא חייבים להשתמש. חברות הצעצועים וחנויות הילדים מעונינים באפקט מידי, כזה שיוכיח שהמוצר עוזר לילד ויתפוס את הקשב שלו ותשומת ליבו (וגם מציף אותו בהרבה צלילים יחד והרבה צבעים שמפריעים לעצבים להתמיין ולזהות כל צליל וכל צבע בניפרד).
לכן רוב הצעצועים ההתפתחותיים רעשנים ומציפים.העובדה שזה המבחר וזו הנורמה לא מעיד על כך שזה מתאים וטוב.
מצד שני גם אם משתמשים קצת בצעצועים הללו לא כל כך בקלות קורה משהו רע, ולא מיד משתבש משהו.
רגשות חיוביים וגרויים מתונים, רוב הזמן - זו ההמלצה שלנו.
ל"אמא התפתחותית"
כמה טוב ונעים לקרוא.ובודאי גם טוב לגדול ככה.
הבת שלך עוד לא יודעת באיזה אמא טובה היא זכתה, אבל זה לא יפריע לה להמשיך ולהתפתח ולהתענג על אור וצל ותנועות עלים.
כפי שאמרת ואמרו גם חכמים מאתנו:הדברים האמיתיים שגורמים לאושר לא עולים כסף!
Pוסט מקסים מרגש וחכם! תודה
ערב טוב, גוני,
יש לי ילדון מדהים בן שנתיים וחמישה שספג הרבה מהאתר המקסים הזה.
אחד הדברים שלימדתי אותי, אחרי שלמדתי אני, זה להירגע. וזה עובד עליו מצוין.
בתקופה האחרונה היו לו פחדים. בעיקר האוזניים שלו דרוכות והוא ער וגם פוחד מהרבה רעשים. או ללכת לחדר חשוך לחפ שצעצועים.
אחרי שאני מקשיבה לו ואומרת/שואלת אותו אם הוא מפחד אני כאילו מציעה לו באילו המילים: בוא, תירגע. והוא יוצא מזה. רואים את זה על הנשימה ועל תנועות הגוף. זה ממש מצחיק וחמוד. כאילו היה צריך איזו הכוונה לא להיבלע בפחד והשתמש בה.
תמיד זה נראה לי טוב ויפה.
עד השבוע האחרון:
בערב שבת, אנחנו יושבים לנו במרפסת, אנחנו גרים לא רחוק משכונה ערבית ושומעים את הזיקוקים של חתונות ליל שישי.
הוא פונה לאחותו הגדולה וכמעט צועק עליה בפקודה צבאית: 'מיכלי, תרגעי, תרגעי!'. הטון היה כל כך לא מרגיע שכמעט התפוצצנו מצחוק. אנחנו שואלים אותו:'ממה?'. הוא עונה ברצינות: 'היא מפחדת מהבומבה.'
התחלתח להתלבט איך הוא קולט את ההרגעה הזו ומה היא עושה לו. למה 'המראה' שלה כל כך מפקדת ואפילו תוקפנית. איך את מסבירה את זה, גוני?
ל"מראה"
(בן שנתיים וחצי שמרגיע בצורה לא מרגיעה).
הסיפור חמוד.
הילד חמוד.
נחמד מאוד שאת משתפת אותנו.
כמובן שיכולים להיות הסברים שונים מדוע בנך מחקה את מילות ההרגעה שלך בטון תוקפני ומפקד. מעניין מה הם ההסברים שלך או של בעלך.
חשבתי שיתכן והוא צועק על אחותו לא לפחד כי הוא לחוץ מהרעש של הזיקוקים. הוא כועס עליה כי הפחד שלה מעורר עוד יותר את הפחד שלו. אולי הוא מאמין, כמונו,. שאם מרימים את הקול גם מאיצים את התהליך. ואולי בגילו היכולת לשלוט על עוצמת הקול והאינטונציה עוד לא טובה.
ומה עוד??
תודה גוני,
היה מעניין לקראות את הדברים.
אני מאוד מתחברת להתעוררות הפחד שלו. הניסוח הזה ממש מתאים לתמונה.
כשקראתי את ההמשך עלו לי פעמים נוספות שהוא משתמש באינטונציה לא מתאימה. מדבר בקול ובתקיפות: למשל, הוא פגש חבר בגינה והביא לו סוכריה. החבר קצת התבייש ולא ממש התקרב. ואז הילד החמוד שלי פוקד: 'אליהו, בוא לקחת!'. [חבל שאתם לא שומעים את המנגינה..]
אני רוצה לציין שבסך הכל וברוב המלל הוא מתואם מאוד. כל מי ששומע אותו מתחייך מלשמוע איזו רהיטות וטון מתאים לשיחה. משהו מאוד ברור בין אם זה חומל, דואג, שמח, כועס או מתלהב.
אני לא הייתי חושבת בראש של ילד שאם מגבירים קול מאיצים תהליך אבל האמת, שהרבה פעמים מתנהגים כך. ועלי להודות שגם בבית יש דבורים בקול בין האחים או בגערות שלנו ההורים. למרות שאני רגילה להתייחס להרמוניה -כבסדר. יש רעש של החיים. בטח עם מתבגרים.
ועוד דבר שחשבתי. הילד במעמד די נסיכי.
משמש שעשוע לכמה מבוגרים או אחים גדולים. כנראה הוא למד בדרך כלשהי לפקד. ניקח את זה לתשומת לב.
ככה זה,
הילדה שלנו מתקרבת [עוד חודשיים] לגיל ארבע. השבוע היא מוצאת אותה אחותה הגדולה בוכה ומיבבת: 'אבא, אבא...' היא שואלת אותה: 'את רוצה את אבא?' ומה עונה הקטנה: 'לא! ככה בוכים'
אבל גם אותנו היא מלמדת איך זה הולך. לפני יומיים הרטיבה בתחתונים. אני ניגשת אליה והיא מקדימה ואומרת לי: 'אל תצעקי עלי, ככה זה ילדים'.
ככה היא למדה את העולם.
מה דעתך, גוני?
שלום גוני,
יש לנו ילד חמוד בן שלוש +.
יום אחד כשבכה ליטפתי אותו וניגבתי את הדמעות. לתדהמתי הסירנות רק גברו. הוא התחיל לבכות ולצעוק למה לקחתי לו את הדמעות. לקח לי רגע לקלוט על מה הוא בוכה והפעם יכולתי בביטחון ל'להרגיע' אותו שעוד רגע יהיו לו חדשות...
אחר כך כשדברנו וסיפרנו על היונה הבוכה היה לו ברור שהיא לא רוצה שינגבו לה את הדמעות. גם אני לא רוצה.
ניסיתי להבין את הרעיון. מה? אולי זו הדרך שלו להיות בטוח שהוא בוכה. הוא לא מרגיש את זה מבפנים בעוד דרכים. מה שיותר לא הסתדר לי זו ההבנה שבלטיפות וניגוב דמעות יש תנועת נחמה כזו. איך היא קוממה אותו כל כך ? זה לא דבר שצריך ללמד אותו, לא כן?
ל"ככה זה"
(ילדה בת ארבע עם תובנות על משמעות החיים)
מקסים, מקסים, מקסים!
ממש בא לי לצ-פר (לצייר ולספר) את זה.
כשההורים רגועים ומודעים לעולם הפנימי של הילד ולאופן שבו הוא קולט את העולם החיצוני הילד מפנים ומאמץ זאת לליבו. ככה צומחת ילדה מתוקה ומאוזנת שכבר יש לה תאוריות על החיים. תתברכו.
ל"סירנות"
(ילד בן 3+ שמעונין לבכות וממאן להתנחם)
מה שלא מובן לנו מובן להם.
כתבנו בעבר שילדים זקוקים שיניחו להם לבכות לפרקי זמן קצרים, שהבכי כמו הצחוק משחרר נוגדי דכאון ומאפשר פורקן רגשי.
הבן שלך, בזכותך, מבין שבכי זה דבר יקר ומנסה לקבלו בברכה. הוא יודע שאם הוא יהיה במצוקה אמיתית את תהיי שם להרגיע. ועל מצוקות קלות הוא רוצה ללמוד להתגבר לבד. במקרה שתיארת ההבנה שלך לליבו והתגובה הגמישה שלך יקרות שבע מונים מסתם הרגעה.
גם לי יש זכרון חזק מגיל צעיר שבו אני בוכה אחרי ריב עם אחותי. הולכת לצד ובוכה, נהנית למרוח את דמעותי על הלחי ולשאוב מזה נחמה וסיפוק. מאז אני לא חוששת מבכי שלי או של אחרים.
הורה טוב נעזר בילד כדי ללמוד להיות הורה טוב, ואת עושה זאת נפלא. כדי להבין עוד יותר קראי פוסטים קודמים על בכי (הבכי לא נגמר ועוד..).
הוסף רשומת תגובה
אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות