הבת שלי הולכת אחרי לכל מקום, כמו זנב. רוצה לעשות הכל רק איתי ומסרבת שמישהו יחליף אותי. אם אני מחייכת ומתייחסת למישהו אחר היא חושבת שאני מקפחת אותה. היא רוצה שאעשה ואוהב אותם דברים כמוה ושואלת אותי שוב ושוב אם אני אוהבת אותה וכמה. זה חוזר על עצמו גם מחוץ לבית ובביקורים אצל חברים ומשפחה.
אנחנו מרעיפים עליה המון אהבה ועושים כמיטב יכולתנו להיענות לה, להתחשב בה ולכבד את רצונה. אני נזהרת לא להראות לה שזה נמאס לי כדי שלא תרגיש דחויה ותיעלב. אני לא רוצה ללחוץ עליה ומחכה שהיא תשתחרר, תתפוס עצמאות ותתרחק ממני מרצונה. איך עוזרים לזה לקרות?
עצמאות זו לא רק הכרזה. זו היא גם זהות נפרדת, אי תלות, בטחון עצמי ושליטה עצמית. אם הילד דוחף לעצמאות מיוזמתו התפקיד שלנו כהורים יותר פשוט. אם הוא לא עושה זאת מרצונו - התפקיד שלנו יותר חשוב.
בשנתיים - שלוש הראשונות, הילד הולך אחרי האם כמו חבל אחרי הדלי, כמו אפרוח אחרי התרנגולת, מנסה להישאר קרוב ומוגן.כך הוא מגלה ש"אין כמו אמא": היא עוטפת אותו בחום ואהבה, משפרת את הרגשתו, מגשימה לו את המשאלות. יש לה תמיד את כל התשובות והיא מבינה אותו יותר טוב מכל אחד אחר, יותר טוב ממנו עצמו. אמא וילד - שתי נפשות שהן אחת. אבל אם הכוונה הייתה שהם יישארו קשורים לעד לא היו חותכים את חבל הטבור כבר ברגע הראשון!
כשהילד גדל והדחף לשולטנות (דומיננטיות) מתגבר, סיבות נוספות מעצימות את ה"אובססיביות" לאמא: כך הוא קובע בלעדיות על היחסים (ועל הנכסים) ושולט בנסיבות משתנות. הוא מתייחס לאמא כמו אל קניין שלו ("אמא רק שלי ורק אני אשחק בה"). הוא בטוח שזה מגיע לו כי הוא הילד הנהדר והמקסים שלה שהיא אוהבת כל כך.
ילד שואל "האם את אוהבת אותי??" כשהוא מתחיל לחוות נפרדות, להבין שהוא ואמא אינם היינו הך. הם אוהבים ורוצים דברים שונים, חושבים, זוכרים ומרגישים אחרת. בחשיבה הילדותית שלו "מי שלא אוהב כמוני לא אוהב אותי".
כדי לא להיבהל מהשונות הזו הוא מנסה לכפות את רצונו על ההורים ולטשטש את החדשות הלא רצויות הללו, שלהורים יש צרכים ונטיות משלהם. הורה שמרצה ומסכים עם הילד כדי שהאחרון לא יבלבל אי-הסכמה עם אי-אהבה רק מאשר את התפיסה המוטעית הזו. באופן פרדוקסלי, כמה שהוא יותר מרצה - הילד פחות מרוצה.
הלך החבל אחרי הדלי או הלך הדלי אחרי החבל - בכל מקרה לא כדאי שהחבל יהפך לשלשלאות. מגיל שנתיים הבת שלך כבר יודעת לומר בעיקשות רבה "לא!", "אני!", "לבד!", "די!". הראי לה שגם את יודעת. דרישה ותסכול חייבים להיות. רק ככה עובר המסר הברור שעצמאות אינה מסוכנת אלא רצויה. היא מאפשרת לפתח העדפות ונטיות, לתפוס יוזמה ולמצוא פתרונות.
הרשי לעצמך לא לספק את הרצונות שלה באופן אוטומטי ולא להתאמץ להבין אותה בדייקנות. אמרי לה באופן ברור ומפורש "עכשיו את משחקת לבד". "עכשיו אבא יהיה איתך". "עכשיו אני רוצה זמן שקט/לעצמי". "אני מצטערת, אבל עכשיו אי אפשר". אם היא מתוסכלת הכירי ברגש, הרגיעי ועודדי אותה לחפש פתרונות בכוחות עצמה (ראה גם: מודל המזגן, משעמם לי).
אמר מי שאמר שהעולם הוא עוגת יום הולדת אחת גדולה (והאמא היא הדובדבן). אפשרי לה לטעום ממנו פרוסה אחר פרוסה. חבל שהיא תסתפק רק בפרוסה אחת, מעולה ככל שתהיה.
על ציורי משפחה, המשמעות והחשיבות שלהם קראו "יום המשפחה - משפחה שכזאת".
על אהבה ללא תנאי אבל עם דרישות קראו "את/ה מהמם/ת", "יום המשפחה – כדאי לאהוב"
על האופן בו ההבנה לנפש מתפתחת בתוך המשפחה קראו "להציץ לראש של הפשוש".
על ציורי משפחה, המשמעות והחשיבות שלהם קראו "יום המשפחה - משפחה שכזאת".
על אהבה ללא תנאי אבל עם דרישות קראו "את/ה מהמם/ת", "יום המשפחה – כדאי לאהוב"
על האופן בו ההבנה לנפש מתפתחת בתוך המשפחה קראו "להציץ לראש של הפשוש".
7
תגובות
רשומות
7 תגובות:
ביתי בת הארבע החלה לפני מספר חודשים קצת להתנתק ממני ולהפרד אלא שלאחרונה ניצמדת אל אביה... ובאמת רוצה שינחש עליה דברים, "אני לא אגלה לך ואתה תדע לבד..." גם מחכה לו וכשנמצא בבית אומרת לו הרבה "אתה לא תלך" "אתה נישאר פה"
גוני שלום,
מה שלומך?
שאלה אם אפשר –
אני אמא לשני בנים: האחד בן 5.5 והשני בן 2.5 שאיתו אני חווה משהו שלא חוויתי עם הבן הגדול שלי,
בני הקטן אובססיבי אליי / דבק אליי (אין לי מילה מקצועית לתאר את המצב הזה) וזה מתבטא בכך שהכל הוא רוצה לעשות איתי / הכל צמוד אליי,
ברוב המקרים אני לא מסכימה, מנסה להסביר לו שזה לא נעים לי שהוא בוכה, לא נעים לי לקחת אותו איתי על הידיים, לא נעים לי להיכנס איתו לשירותים כי לשירותים הולכים לבד,
והוא בשלו – מתעקש ובוכה.
ועוד, בלילה כשהוא מתעורר לעיתים לבקבוק מים או חלב הוא לא מוכן לשמוע על כך שהוא יישאר במיטה ואני אלך להכין לו ואביא לו מוכן,
הוא מתעקש לבוא איתי.
בעלי מאוד מנסה "לקחת" אותו ממני ולנסות "להחליף" אותי אבל הוא לא מוכן לשמוע על זה וכל הזמן שואל "איפה אמא".
מה עושים?
אני על סף איבוד עשתונות.
למה עושים, שלום
תארי לעצמך אפרוח שהולך אחרי התרנגולת ומנסה להשאר בקירבתה כדי להרגיש מוגן, ואילו התרנגולת ,מרחיבה את צעדיה ומגדילה את המרחק מעבר למה שהוא מוכן. האפרוח יכנס,
עוד יותר, ללחץ ויתמיד במאמציו להצמד לאמו. לעומת זאת אם האמא תישאר בקרבת מקום הוא עצמו ילך ויגדיל את הטווח , בהדרגה, עד שיוכל להשאר לבדו ללא חשש.
אינני יודעת מה גרם לבנך לאבד את הבטחון: אולי נסעת לחופש, אולי גן חדש, אולי מישהו שהכיר נעלם, אולי את הולכת מבלי לידע אותו.... נסי לחשוב מה יכולה להיות הסיבה.
בכל מיקרה, אני מציעה לך, בשבועיים הקרובים, לאפשר לו ללכת אחריך לכל מקום כמו צל. כשאת הולכת לחדר אחר אמרי לו, ושאלי אותו אם הוא רוצה לבוא איתך. שנני לו "את מי אני אוהבת!", אמא תמיד נשארת, אמא לא הולכת", גם כשאתה לא רואה אותי אני פה". שחקי איתו קוקו כדי שיבין שגם מה שלא רואים עדיין נישאר קיים. החביאו חפצים ומצאו אותם..
אני מקווה שהרעיון מספיק ברור.
האם יש לו קשיי פרידה בגן?
קראי את כל הפוסטים שעוסקים בפרידה ואת התגובות.
חזרי וספרי לנו איך הולך.
היי בטוחה, בקצב שלו הוא ירגע.
גוני
שלום גוני!
אני אמא לילדה בת שנה ותשעה חודשים,כאשר היא אובססיבית אלי ברמות קשות מאוד וזה אומר שאם אחנו בבית אז היא קוראת לי כל רגע ורגע שאני יבוא להיות איתה,גם אם היא משחקת ואני יושבת על הספה אז היא באה לשבת לידי ומפסיקה לשחק או שהיא בוכה שאני אבוא לשבת לידה,ללכת לשירותים אין דבר כזה ללכת לבד היא צורחת מאחורי הדלת בהיסטריה אמא אמא,אם זה בלילה שהיא רוצה לישון איתי,היא כל הזמן רוצה שאני ארים אותה, היא בוכה המווווןןן בלי סוף.היא רוצה רק אותי ולהיות רק לידי בכל דקה ודקה.. גם במעון כשאני הולכת זה כל בוקר בכי.מאוד קשה לי איתה. אומנם היא מתפתחת מאוד יפה,אבל העיניין של האובססיביות מעייפת אותי מאוד,בעלי מגיע מאוד מאוחר וגם אם הוא נמצא היא רוצה רק אותי.אני מחפשת פתרונות לעשות את הצעדים בצורה נכונה כדי לא לפגוע בילדה שלי...תודה מיכל
ל"מעוייפת"
ילדה בת שנה ותשעה חודשים שצמודה לאמא, מתקשה להתרחק ובוכה המון) גם הגיל של ביתך וגם העובדה שהיא בוכה המון מצביעים על כך שהריחוק ממך והפרידה מאד קשים לה. מה שמובן לך לא מובן לה. כשאת נעלמת מאחרי דלת היא לא יודעת שאת לא נעלמת ושאת תחזרי. יתכן גם שכל ריחוק קל ממך בבית מזכיר לה את הריחוק הגדול ממך בבוקר. האם טוב לה במעון? האם נותנים לה שם לבכות או שעוזרים לה להרגע?
במאי 2011, בפוסט הזה שאלו שאלה דומה. קראי מה שכתבתי שם וכן את הפוסטים והתגובות שעוסקים בנושא פרידה. נסי להיות יותר זמינה. הרבי להרגיע: "את מי אני אוהבת", " אמא כל הזמן נשארת אתך", "בבוקר הולכים לגן ובערב את תמיד עם אמא". הקפידי לידע אותה לפני שאת הולכת וגם להסביר לה בפשטות איפה אבא. מבחינתה הוא נעלם.
אם תצליחי להרגיע אותה שאת לא נעלמת היא תתן לך להתרחק. וכדי שתצליחי להרגיע אותה את צריכה להרגע בעצמך. העובדה שאמא תמיד נישארת גם כשהיא נעלמת זה שיעור שהבת שלך ב ט ו ח תילמד!
נשמח אם תעדכני אותנו.
שלום גוני,
בתי בת שנה ו-3. היא ילדה שמחה ובטוחה בדרך כלל ואין לה בעיות פרידה בבקרים כאשר מגיעה למשפחתון.
כאשר היא פוגשת זרים היא מתנהגת כלפיהם בחשש סביר - נצמדת אלינו ולא מוכנה שהם יגעו בה. לאחר זמן מה היא מוכנה לעזוב אותנו ולהסתובב כל עוד היא רואה אותנו. הבעיה היא דווקא עם נסבתות שלה. בכל פעם שהיא רואה אותן היא מתחילה לבכות ולא מוכנה שנעזוב אותה ושהן תתקרבנה אליה. היא כנראה מקשרת את הנוכחות שלהן עם זה שאנחנו הולכים (למרות שזה קרה מעט פעמים וכאשר הייתה קטנה). מה אפשר לעשות?
תודה מראש
ל"סיפורי סבתא"
(בת 1.3 שחוששת מהסבתות)
איזה ילדה חכמה ואמא חכמה. לשתיכן חשיבה סיבתית טובה. שתיכן מזהות אלמנט משותף בין כמה אירועים ומקשרים אותו בקשר סיבתי למה שקורה אחר כך. את עושה את זה עם תבונה של מבוגרת והיא עושה רק את הצעדים הראשונים.
בגיל שנה וכמה חודשים הזיכרון המודע מתחיל להתפתח. היא כבר זוכרת שהיא נשארה עם הסבתות ואתם הלכתם. היא עדיין לא מזהה את ההקשר בו זה קורה. מתי באים לביקור כדי להישאר יחד אתכם ומתי לביבי-סיטינג כדי להישאר לבד.
למרות שהשפה שלה עדיין בוסרית הסבירו לה לפני שהולכים לסבתא ,וגם שם, בצורה פשוטה שאתם לא הולכים ומה תעשו שם יחד. ("אמא לא הולכת. אמא נשארת. אבא נישאר. כולם נשארים אצל סבתא."). חישבו על סימן שיעזור לה להבין מתי אתם באים כדי להישאר ומתי כדי ללכת (למשל, להוריד נעליים ולנעול נעלי בית, או להוריד מעיל). יתכן שכדאי לנצל את החג ולבוא קצת יותר לסבתא בשביל היחד ולא כדי להיפרד.
עצם השימוש בשפה פשוטה ורגועה, בתבנית חוזרת, מרגיע רגשות מעורר חשיבה הגיונית. כן, אפילו בגילה!
תראו שזה יעבוד!
נשמח להיות מעודכנים.
הוסף רשומת תגובה
אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות