"אנונימי" אמר/ה...
בתנו (2.5) מאד עקשנית. קשה לשכנע אותה לבקש סליחה. לאחרונה הגננת שלה סיפרה שהיא הרביצה לילדה אחרת ולא הסכימה לבקש סליחה, גם לאחר הפצרות רבות. בתור עונש הגננת שמה אותה בצד- דבר שלא כ"כ מוצא חן בעיני.
כיצד כדאי לי לנהוג?
"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...
ל"מוצאת חן"
להעניש ילדה שלא מוכנה לבקש סליחה זה כמו להעניש מישהו שלא מוכן לומר שהוא אוהב. כל הרעיון של סליחה מבוסס על כוונה אמתית וחרטה אמתית על הפגיעה בזולת, בכוונה או שלא בכוונה, בצדק או שלא בצדק. בקשת סליחה תחת איום ועונש מבטלים את הכוונה שבבקשת הסליחה.
לרעיון הסליחה כמה מרכיבים. כולם מופשטים ומתפתחים בהדרגה, זה אחר זה.
הודאה – קבלת אחריות על הטעות והפגיעה באחר.
חרטה – תחושה של אשמה ובושה בעקבות הפרה של קודים מוסריים אישיים.
התנצלות – שיתוף הזולת בהודאה ובחרטה על הפגיעה מתוך רצון להשתחרר מתחושות שליליות.
יכולת לסלוח – רצון ויכולת להשתחרר מתחושות שלילות כלפי העצמי או כלפי הפוגע (בושה, אכזבה, טינה, כעס, נקמה..). רק כשיש לנו את היכולת לסלוח לעצמנו ולאחר אנחנו מוכנים ופנויים לבקש ממנו סליחה.
בקשת סליחה – מתוך אמפטיה לאדם הפגוע, רצון לשחרר אותו מתחושות שליליות ולשקם את הקשר.
עד גיל ארבע היכולת להבין את הצד של השני או להתייחס לכוונות מאד מוגבלת. ילדים עדיין מאוד אגוצנטריים וקונקרטיים. גם אחר כך הקושי לבטא חרטה ולבקש סליחה הוא חלק מהתפתחות נורמלית ועוזר לשמר תפיסה עצמית חיובית ("יצאתי צדיק"). דרישה מוקדמת מידי לבקשת סליחה מובילה להתבצרות בעמדה לא אמפטית, להאשמה ("זה באשמתו"), להצטדקות ("זה היה לטובתו. חטפתי לו את הכדור כדי להראות לו איך משחקים"). בקשת הסליחה תהיה סתמית, מנותקת מרגש ומכוונת להימנע מביקורת ועונש.
אפשר להושיב את בתך בצד כדי שתירגע. אפשר לדרוש מבתך שלא תרביץ, גם אם מישהו מרגיז אותה ("אני צריכה שתבטיחי שלא תרביצי. שתגידי שהבנת. שגם כשכועסים לא מרביצים"). אבל אין טעם להעניש אם היא לא מוכנה לבקש סליחה. בנוסף, הכרה בסיבה לכעס של בתך, הבנה, לצד חזרה על הכלל שלא מרביצים, ועידוד להתנהגות טובה ("מיום ליום את תלמדי לכעוס בלי להרביץ, לכעוס בלי להרוס. כל הכבוד!". או "אם מישהו מרגיז אותך מה עושים? אומרים לו להפסיק, די! או מתעקשים על מה שרוצים. אבל לא מרביצים") יעשו את העבודה.
להתעקש היא הרי יודעת. אז שתתעקש במקום להרביץ. גם עם חברים.
אם רעיון הסליחה הוא בנפשך, עדיף להקדים ולטפח את היכולת שלה לסלוח ("חמודה, אני סולחת לך שפיזרת לי את כל התכשיטים", או "את סולחת לי שלא נתתי לך לשפוך את המעדן על הכלב?").
הנה התכתבות שחייכה אלי בווטס אפ המשפחתי שלנו. ראיה לכך שבסוף רעיון הסליחה מופנם. כל המשתתפים מעל גיל 30, ובעצמם הורים:
אמנון: לרגל יום הכיפורים רציתי לבקש ממיטב סליחה שהקנטתי אותה כשהייתה קטנה.
אביה: ומיטב, אני סולחת לך ששיגעת אותי בילדותנו.
ולשרי, אני סולחת שדפקה לי את הראש בקיר ובגללה אני פחות חכמה.
בתנו (2.5) מאד עקשנית. קשה לשכנע אותה לבקש סליחה. לאחרונה הגננת שלה סיפרה שהיא הרביצה לילדה אחרת ולא הסכימה לבקש סליחה, גם לאחר הפצרות רבות. בתור עונש הגננת שמה אותה בצד- דבר שלא כ"כ מוצא חן בעיני.
כיצד כדאי לי לנהוג?
"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...
ל"מוצאת חן"
להעניש ילדה שלא מוכנה לבקש סליחה זה כמו להעניש מישהו שלא מוכן לומר שהוא אוהב. כל הרעיון של סליחה מבוסס על כוונה אמתית וחרטה אמתית על הפגיעה בזולת, בכוונה או שלא בכוונה, בצדק או שלא בצדק. בקשת סליחה תחת איום ועונש מבטלים את הכוונה שבבקשת הסליחה.
לרעיון הסליחה כמה מרכיבים. כולם מופשטים ומתפתחים בהדרגה, זה אחר זה.
הודאה – קבלת אחריות על הטעות והפגיעה באחר.
חרטה – תחושה של אשמה ובושה בעקבות הפרה של קודים מוסריים אישיים.
התנצלות – שיתוף הזולת בהודאה ובחרטה על הפגיעה מתוך רצון להשתחרר מתחושות שליליות.
יכולת לסלוח – רצון ויכולת להשתחרר מתחושות שלילות כלפי העצמי או כלפי הפוגע (בושה, אכזבה, טינה, כעס, נקמה..). רק כשיש לנו את היכולת לסלוח לעצמנו ולאחר אנחנו מוכנים ופנויים לבקש ממנו סליחה.
בקשת סליחה – מתוך אמפטיה לאדם הפגוע, רצון לשחרר אותו מתחושות שליליות ולשקם את הקשר.
עד גיל ארבע היכולת להבין את הצד של השני או להתייחס לכוונות מאד מוגבלת. ילדים עדיין מאוד אגוצנטריים וקונקרטיים. גם אחר כך הקושי לבטא חרטה ולבקש סליחה הוא חלק מהתפתחות נורמלית ועוזר לשמר תפיסה עצמית חיובית ("יצאתי צדיק"). דרישה מוקדמת מידי לבקשת סליחה מובילה להתבצרות בעמדה לא אמפטית, להאשמה ("זה באשמתו"), להצטדקות ("זה היה לטובתו. חטפתי לו את הכדור כדי להראות לו איך משחקים"). בקשת הסליחה תהיה סתמית, מנותקת מרגש ומכוונת להימנע מביקורת ועונש.
אפשר להושיב את בתך בצד כדי שתירגע. אפשר לדרוש מבתך שלא תרביץ, גם אם מישהו מרגיז אותה ("אני צריכה שתבטיחי שלא תרביצי. שתגידי שהבנת. שגם כשכועסים לא מרביצים"). אבל אין טעם להעניש אם היא לא מוכנה לבקש סליחה. בנוסף, הכרה בסיבה לכעס של בתך, הבנה, לצד חזרה על הכלל שלא מרביצים, ועידוד להתנהגות טובה ("מיום ליום את תלמדי לכעוס בלי להרביץ, לכעוס בלי להרוס. כל הכבוד!". או "אם מישהו מרגיז אותך מה עושים? אומרים לו להפסיק, די! או מתעקשים על מה שרוצים. אבל לא מרביצים") יעשו את העבודה.
להתעקש היא הרי יודעת. אז שתתעקש במקום להרביץ. גם עם חברים.
אם רעיון הסליחה הוא בנפשך, עדיף להקדים ולטפח את היכולת שלה לסלוח ("חמודה, אני סולחת לך שפיזרת לי את כל התכשיטים", או "את סולחת לי שלא נתתי לך לשפוך את המעדן על הכלב?").
הנה התכתבות שחייכה אלי בווטס אפ המשפחתי שלנו. ראיה לכך שבסוף רעיון הסליחה מופנם. כל המשתתפים מעל גיל 30, ובעצמם הורים:
אמנון: לרגל יום הכיפורים רציתי לבקש ממיטב סליחה שהקנטתי אותה כשהייתה קטנה.
אביה: ומיטב, אני סולחת לך ששיגעת אותי בילדותנו.
ולשרי, אני סולחת שדפקה לי את הראש בקיר ובגללה אני פחות חכמה.
"אני כבר סלחתי"- איך לא לבלבל בין גבולות ובקשת סליחה.
"סליחוש" - מתי ואיך מלמדים ילד לבקש סליחה.
3
תגובות
3 תגובות:
כרגיל, הסבר שמחדד את ההבנה. אבל גם משאיר רצון לשמוע עוד.
עד מתי זו דרישה מוקדמת מדי?
איך יודעים מתי אפשר לדרוש לבקש סליחה?
הבן שלנו כבר בן 7 ועדיין מתעקש לצאת צדיק. הוא מאשים את כולם חוץ מאשר את עצמו ומסרב להודות שפגע במישהו אחר. מבחינתו אנחנו צריכים לבקש ממנו סליחה שבכלל העלינו על דעתנו להאשים אותו. אני מודה,אינני מבינה אותו וקשה לי להיות אמפתית אליו כהוא מתנהג ככה.
תודה מראש.
גוני שלום,
"ילדים זה לא צחוק" מאד מלמד, רציני וחשוב.
אני מעבירה למטפלים ובני משפחה.
הזדמנות להגיד תודה רבה ושתהיה שנה יצירתית (שרי מדהימה), שמחה,
בריאה ומהנה
חג שמח
תודה רבה. זה נותן לי מענה מדויק למקרהשאירע בגן. בתי בת2.5 נשכה ילדה בגן (פעם ראשונה שזה קורה)
והגננת העמידה אותה בצד עד שביקשה סליחה. הבעיה כעת היא ההתמודדות מול הגננת...
הוסף רשומת תגובה
אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות