תאומים זה לא צחוק

שרי ילדה תאומים, במזל טוב!

רק נולדו, ובין ריצה לבית חולים ובחזרה, בין שאיבה לשאיבה, בין בקבוק לבקבוק, הם הופכים את עולמנו על פיו.
הגוריות הזו, האפרוחיות הזו, המיניאטוריות הזו. המגע של עור בעור, לב דופק אל מול לב, בושם תינוקות באוויר. הפה הזערורי שכבר יודע להיפתח, לחייך, להתכווץ, לסרב, לפעות. כולם מעוררים כל כך הרבה אהבה.

המתח הזה. שינשמו, שינשמו, שלא יפסיקו. שיאכלו, שינקו, שיעלו במשקל. שיהיו עטופים, מוחזקים, שיהיה להם מספיק חם. והדילמות. כמה להחזיק על הידיים ואיך לא להחזיק יותר מידי. למי לתת את המטרנה ולמי את החלב שנשאב. לא לקפח. לא להשוות. ואיך אפשר לא לקפח אם לא משווים? מחשבות נדלקות במוח כמו "נורות בקרה" מזכירות לנו לשוב ולבדוק. לשוב ולבדוק. להירגע. אלו אינן "נורות אזהרה" שנדלקו כדי להתריע על משהו לא רצוי. הכול בסדר. הכול יציב. מיום ליום הכול ילך ויהיה יותר מוכר.

בחדר מיון יולדות, כשצצה דאגה, המנתח הכריע: "יותר קל לנו לטפל בהם כשהם בחוץ".

זה נכון גם לגבי רגשות וקונפליקטים. כשהם בחוץ יותר קל לזהות מה זה A ומה זה B, לראות מה אובייקטיבי ומה סובייקטיבי, לטפל בהם, לפתור אותם, לבכות קצת, לצחוק קצת ולהפוך אותם לחלק מהזהות שלנו, החדשה והשונה כל כך ממה שהייתה רק כמה ימים קודם.

אנחנו הורים לתאומים!!
זה לא צחוק.

עוד על הכניסה להורות: "פתאום הורים - הקרב על הבכי", "פתאום הורים - הקרב על השפיות"
על קבלת אח חדש למשפחה - "שלא יתפסו לי את המקום"

8 תגובות