בני בן השלוש אכל היום מאוד יפה עד ש... אני מזהה שהנה.. הנה זה קורה. הוא הולך להפוך את הצלחת ולזרוק הכול. תפסתי את הצלחת. לקחתי אותה מידו ואמרתי לו לא לשפוך. אך חלק מהאוכל נשפך על השולחן. הוא ניצל זאת ושפך, בכוונה, על הרצפה .מיד סטרתי לו על הלחי.
האם זה בסדר מידי פעם להרביץ ? ולמה תמיד לאחר שאני מרביצה לו יש לי נקיפות מצפון שאולי לא טוב להרביץ, למרות שאני חושבת שילדים צריכים מידי פעם לקבל סטירה שתעמיד אותם במקום?
תודה על שאלה אמיצה. רובנו מהססים לחשוף תגובות שכאלו, שומרים את ההתלבטות ונקיפות המצפון לעצמנו.
הנה עוד שאלות: מדוע הילד שלך שפך את האוכל על השולחן והרצפה? ומה הוא עלול להבין מהתגובה שלך? הרבה פעמים מה שברור לנו כלל לא ברור להם. ומה שאנחנו מנסים ללמד הם מבינים באופן שונה ומסולף.
- אם הוא שפך כי נתקף ברצון להשתובב ולעשות קצת "קונצים" הוא ילמד שמסוכן להיות קונדסי ושובב.
- אם הוא שפך כי כעס על משהו שהוא רצה ולא קיבל, או לא רצה וקיבל, הוא ילמד שמסוכן לכעוס. או שהוא ילמד שכשכועסים מותר להרביץ. וגם, שאינו יכול לסמוך עליך בשעת כעסו או בשעה שאת כועסת.
- אם הוא שפך כי רצה לסיים את האוכל וכבר זיהה, מניסיונו בעבר, שהנה.. זה קורה. את הולכת להכריח אותו לאכול עוד קצת מבלי להבין אותו או להציע לו פשרה ופתרון.. הוא ילמד שכאשר הוא רוצה משהו שמנוגד לרצונך את מתקשה להבין אותו ולסייע לו להירגע ולהתנהג כהלכה.
- אם הוא שפך כי נזכר בילד בגן ששפך ורצה לנסות שוב ולראות מה קורה.. ( כמו משחק דמיוני ראשוני שבו משחזרים דברים שקרו בעבר), הוא ילמד שדמיון וזיכרון הם דבר רע.
מיום ליום הוא ילמד. למידה בקומה הגבוהה של המוח לוקחת זמן והרבה חזרות.
על התנהגות לא צייתנית בגיל הרך קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "סטירה"
כיצד לסמן גבולות ומה לעשות כשהילד פורץ אותם – "יש גבול – ציות וגבולות".
עוד באותו נושא קראו: "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".
עוד על בכי והתקפי זעם – "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי", "התקפי זעם – קשה להיות הורים", "התקף זעם (המשך)", ״משגעת נפילים״
בכדי להדפיס את הפוסט כל מה שצריך לעשות זה לבחור את הפוסט אותו אתם רוצים להדפיס (על ידי לחיצה על כותרת הפוסט) ואז ללחוץ על כפתור ההדפסה (שנמצא משמאל לכותרת).
4
תגובות
4 תגובות:
מקסים!
מגיעה לכם נשיקה.
באמת מקסים וכל כך נכון. אני מבינה בעיקר ללבה של האם כל הכבוד על האומץ להכיר ולשאול גם על אותן תחושות ( ומעשים) פחות חיוביים.. ומה באמת לגבי התסכול של ההורים? איפה נוכל אנחנו לפרוק את התחושות האלה ואיך?
קודם כל ,כל הכבוד על השאלה והתגובה.
אני חושבת שכל הורה עומד במצב שכמעט ועוד רגע הוא מחטיף סטירה.... אבל פה נכנס גם הדרך בה גידלו אותנו. לחלקנו ברור שזה הקו האדום. וחלקנו שקיבלנו בעצמנו סטירות יותר קל לנו לחלק אותם. או להיפך? תודה לילדים על השיעור שהם נותנים לנו ועכשיו תפקידנו ללמוד ולצמוח.
היי אמא שלי אהובה
קראתי את הפוסט האחרון ומאד הזדהיתי. הילדים עם הצרכים המיוחדים בגן בו אני עובדת לפעמים מעלים בי תוקפנות שאני לא מכירה ממקומות אחרים ולא פשוט להתעלות ולהישאר שקולים . כל הכבוד לאותה אמא שהביאה את הנושא החשוב הזה.
אתמול היינו במופע מחול ואחת הרקדניות סיפרה שאמא שלה נהגה להחטיף לה ושהיא ממש נהנתה מזה, התחושה הזאת החזקה על הגוף. היא הזכירה לי הרבה ילדים בגן שהרגישות הנמוכה שלהם בתוספת החינוך הלקוי הביאו למה שנראה כאילו הם מחפשים מכות.
מולם, עולה גם בי איזה אגרסיה שכנראה הרבה פעמים עוברת המרה למעיכה או חיבוק ממש חזק.
מעניין.
הוסף רשומת תגובה
אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות