"אנונימי" אמר/ה...
אצלנו קורה משהו דומה. גם הקטנה שלנו נהנית מאוד מאוכל. נמשכת מאד לשחק באוכל ופחות לאכול אותו. היא אוהבת לגעת, למרוח, למעוך, לשפוך מיץ על הספגטי וגם ההפך. חשבנו שזה איזה צורך תחושתי (היא נהנית לגעת בכל מיני מרקמים, לשחק במים, לשפוך ולמרוח לא רק אוכל), לכן נתנו לה. לפעמים אנחנו פחות סבלנים ואז זה נגמר בכעס ובכי. לאחרונה התחלנו לשמוע הערות מהסביבה. גם האחים הגדולים אומרים שזה כבר לא מצחיק. חוץ מזה, השולחן נשאר מלוכלך והיא נשארת רעבה.
מה דעתך? מה הסיכוי שזה יעבור עם הזמן?
"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...
ל"נמשכת" ( ילדה שנהנית לשחק באוכל יותר מלאכול).
קודם כל יופי שהיא נהנית מאוכל. לא משנה מאיזה חלק שלו – המשחק או האכילה. רגשות חיוביים הם, לעולם, אבני בנין טובות להתפתחות יותר מרגשות שליליים.
שנית, בטוח שזה יעבור עם הזמן. בעוד עשר שנים היא בטוח תאכל נקי. אבל מה המחיר? מה ההפסד? והאם אתם רוצים לחכות עד אז?
נימוסי שולחן זה הפטנט של האנושות לאלץ את המוח שלנו לעבור טרנספורמציה למוח תרבותי ומרוסן. דרך האכילה אנחנו מקבלים שעורים בחינם (כל יום מינימום שלושה שעורים) מה לעשות כשיש התנגשות בין דחפים פנימיים ודרישות חיצוניות; איך מחזקים את השריר הזה בראש שעוזר לנו לעשות מה שנהוג, בריא, מתחשב ולא רק מה ש"בא לי". אוכל הינו הזדמנות נהדרת לשפר מיומנויות קשב, לחזור על רצף פעולות מונוטוני, בקצב קבוע, להתרכז בדבר אחד, מבלי להסיח את הדעת לדברים אחרים. התגמול הטעים שיש בקצה המזלג מספיק כדי לעורר את המוטיבציה .
ההכרה והכבוד שאתם נותנים לצורך התחושתי של בתכם מרשימים. אבל מדוע לספק אותו דווקא בארוחה? בארוחה שימו לבתכם גבול ברור ( "עכשיו אוכלים"; "מיום ליום את לומדת לאכול בלי לשחק. כל הכבוד!" ). אם היא משחקת באוכל הרחיקו את הצלחת לדקותיים. תנו מילים לדחף של בתכם ("זה נעים לך לגעת, לשפוך"; "מעניין אותך לעשות ניסיונות עם האוכל"). הציעו הסבר ותחליף- דחף ("כשתגמרי/ כשכולם יגמרו לאכול נוכל לעשות קצת ניסיונות עם אוכל, במקום אחר/ או עם משהו אחר. אבל עכשיו אוכלים יפה. נקי. לאט. בשקט. ככה נהוג. ככה נעים לכולם..") והחזירו לה את הצלחת. היום היא תצליח להתרכז חמש דקות באוכל. מחר היא תתרכז עשר דקות בשיחה. ככה המוח עובד.
אחרי הסעודה אל תשכחו לקיים את ההבטחה ולהציע לה לערבב ולחוש מרקמים. היא אולי שבעה אוכל אך לא שבעת התנסויות. לפורר טישו בתה של אמא או לטבול מגבונים בקפה של אבא יעזרו לה להפנים ש"אין משיחין/ משחקין בשעת הסעודה".
בעולם דיגיטלי וחפוז, כשלילדים יש ננו-סבלנות ומיני יכולת לשאת תסכול ולהתעלם מהסחות, הרגלי אכילה הם לא דבר פעוט. כשם שמלמדים ילד שמשחק זה לא אוכל ("אל תכניס את ארגז החול לפה!") אפשר ללמד שאוכל זה לא משחק. זה אולי קצת מתסכל, אבל תסכול בא וחולף.
פוסטים נוספים באותו נושא:
על הקניית הרגלי אכילה וכיצד מפתחים מד-דלק פנימי קראו "לא סוגר את הפה"
מה עושים כשילד מסרב לגעת באוכל בריא קראו "לאכול בריא"
איך עוזרים לילד להפסיק לעסוק כל הזמן באוכל - "אוכל כל הזמן"
מה עושים כשילד מסרב לגעת באוכל בריא קראו "לאכול בריא"
איך עוזרים לילד להפסיק לעסוק כל הזמן באוכל - "אוכל כל הזמן"
5
תגובות
רשומות
5 תגובות:
קראתי את הבלוג היפה וחשבתי על ארוחותיה של ביתי.
היא בת יחידה ואוכלת עפי רוב עם אחד ההורים, נדיר ששתינו נמצאים בצהרים או בערב.
שמתי לב שהיא אוהבת ל'שחק' בראש עם האוכל. פעם זה ילדות. פעם חיות. היא מספרת בפה או בדמיון עלילות על המונח בצלחת. יש לציין שדמיונה מפותח ומעורר השראה. בכל אופן נדלקה לי נורה אדומה.
מה דעתך גוני?
ל"נורה אדומה"
בת כמה הילדה?
מה היא מספרת,כשהיא מספרת בפה? איזה עלילות?
האם לצד הסיפורים היא גם אוכלת? ומה היחס שלכם לכך?
תודה על ההעינות המהירה .
הילדה בת ארבע וחצי. העלילות באוכל כמו במשחקים מוזנות מהסיפורים בגן, מהחגים, היא מאנישה או מחפיצה את ה'ביסים'. הם נוסעים, הולכים. נשרפו. קורים להם כל מיני דברים בצלחת או בדרך לפה.
היא בהחלט אוכלת, אם כי יכולה להימרח בזמן, ואנחנו- פשוט חשבנו שכך היא יותר מהר או בזרימה אוכלת.
ל"נורה אדומה"
(בת ארבע וחצי שמשחקת עם האוכל משחק דמיוני)
את יכולה לעבור לאור ירוק.
בעבר כתבנו על מערכת קשב שעוסקת במחשבות נודדות, אסוציאטיביות ( קראי את הפוסט:"חלומות בהקיץ/ מחשבות נודדות) לעומת המערכת של קשב פעיל וממוקד. באוכל, כמו באמבטיה או לפני השינה זה זמן מתאים לקשב הנזיל הזה. זו העת להרהר ביום שהיה, לעכל כל מיני חוויות ולדמיין דמיונות.
לבתך דמיון חי ועשיר. זוהי מעלה גדולה. אולי בגלל היותה בת יחידה היא מרבה להעסיק את עצמה בדמיונות ודמיונה מתפתח עוד יותר.
על כל פנים האיזון הוא מה שחשוב. אם אתם מרגישים שהיא חולמת יותר מדי אפשר לומר לה בצורה עניינית "עכשיו אוכלים. מספיק לשחק"; או "קודם תאכלי ואחר כך נשחק אתך ביחד". חיזרו על זה כמה פעמים כדי שזה יקלט. ארוחה יחד עם אחד ההורים יכולה להיות גם זמן לשיחה משותפת והחלפת רשמים על היום שחלף. אם אין אחים שהיא יכולה לשוחח אתם חשוב שהיא תשוחח עמכם.
אם היא מרבה לרחף, לחלום, להימרח לאורך כל היום ובמיוחד בהשכמה ולקראת השינה כשיש צורך להתארגן לרצף של משימות זה עדיין רק אור צהוב. היא עדיין פעוטה ובידכם לעזור לה להתמקד היכן שנחוץ.
קראו גם את הפוסטים "הורים כמו GPS").
באמת מקל להחליף את האור.
אנחנו מנסים לשוחח בזמן הארוחה- לא תמיד זה מצליח. אם נספר סיפור או נפליג בדמיונות זה ילך 10. אבל לדבר על מה היה בגן- די קשה לקבל רצף תשובות מעדכן.
שמתי לב שכשיש חברות בארוחת ערב היא הרבה יותר רגילה. 'משוחחת'.
ובאשר לבקרים- קצת צריך לגרור. לא את הקימה, את ההתארגנות והרוטינה העצמאית. אנחנו מנסים להעביר את זה לתחומה אבל לפעמים זה נכנס למאבק כוח. [מה שלא היה קים לפני שזו נהייתה דרישה מוצהרת]
הוסף רשומת תגובה
אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות