סדר, סדר תרדוף! חג שמח!

הבן הבכור שלנו, נכד ראשון משני הצדדים, מוקף אהבה ומשופע כל טוב. מרוב חפצים לא רואים את החדר. המגירות מלאות בשטויות. לסדר ולמיין זה נגד האמונה שלו. כשאנחנו מנסים לפנות דברים מיותרים הוא עסוק במיחזור של מה שזרקנו לפח. משוכנע שהוא "חייב את זה!". לאחרונה הפכנו ל"פיית הניקיונות" והתחלנו להוציא דברים מהמגירות שלו ללא ידיעתו. אבל אז הוא נזכר לפתע במשהו וכועס "לאן זה נעלם?", "מי לקח לי ?" (אולי אנחנו ואולי לא, מי יכול לזכור...) ואנחנו מרגישים אשמים.  האם ללחוץ עליו לסדר למרות התנגדותו?

בתרבות שפע כמו שלנו, למיין ולסדר ארונות באמצע הילדות זה כמו לצחצח שיניים באמצע סעודת יום הולדת. מהר מאוד הכל מצטבר שוב. מצד שני, אם ההילולה נמשכת ונמשכת חייבים לעשות סדר מדי פעם.

הדחף לצבור ולאגור חיובי וטבעי. בראשית, הנטייה לאסוף היא כללית. ילדים מלקטים אבנים, צדפים, גולות, חרקים, חלקי צעצועים , עפרונות, מדבקות, קלפים ועוד... הם מתקשים לזרוק ולהפטר מכל מיני סיבות: אם הם חוו מחסור, הם יצברו כדי להימנע מתחושת החוסר. אם הם חוו שפע הם יאגרו כי זה מה שהם מכירים. ריבוי החפצים נותן להם תחושת ביטחון. לתפיסתם - עשיר הוא זה שאינו יודע מה וכמה יש לו. כמה שיותר הרבה - יותר שווה. לפעמים זה אינו הצעצוע עצמו שהם מתקשים להניח בצד אלא הזיכרון המתוק שהוא מביא עימו. ובכלל, מבחינתם זה לא נכון שהם אף פעם לא זורקים שום דבר - עובדה! הם זרקו בעבר את המוצץ והבקבוקים. בתחילה הם אוספים כדי להתבשם מתחושת השפע. בהמשך הם ממיינים ומנפים כדי להשתחרר מתחושת העודף.

בתוך כל ילד בלגניסט מסתתר ילד מאורגן שאוהב להכניס דברים לכיס אבל שוכח להוציא משם את הידיים כדי לסדר.  בתוך כל הורה שהופך ל"פיית הניקיונות" מסתתר הורה שחושש להיות אכזרי ובלתי מתחשב ושאינו מעז להכריח את הילד לעשות דברים ללא הסכמתו.

מה לעשות שרק דרישה אקטיבית לקפח את הדחף הראשוני, להיפרד מדברים מיותרים ולהכניס בהם סדר היא זו שדוחפת קדימה. ככה הוא מבין שעדיף שיהיו לו מעט דברים שהוא עושה בהם שימוש רב מאשר הרבה דברים שהוא עושה בהם שימוש מועט. איכות עדיפה על כמות. ככה מתפתחת תחושת קניין אמיתית, אחריות ונכונות להשקיע בהבטחת הקניין. ככה הנטייה הפרימיטיבית מקבלת ביטוי יותר ספציפי ופחות חומרי. הילד מתחיל לפתח תחביבים ותחומי עניין, לבנות אוספים, לאגור ספרים והשכלה במקום גולות ובָּקוֹגָנִים.

וורן באפט רכש חברת רכבות ב 25 מיליארד דולר רק בגלל שאבא שלו לא קנה לו רכבת צעצוע שביקש כשהיה קטן. תסכול אופטימאלי הוא מנוע רב עוצמה.

אל תהססו להכניס את המפתח לסוויץ' ולהתניע.

כיצד משתחררים מעודפי הצעצועים ואגירה עודפת קראו : "כואב הלב לזרוק משהו טוב"

כיצד לקבל עזרה מהילדים תוך שינוי בעמדות הפנימיות קראו: " חג הסדר והנקיון "
על החשיבות שבהתכנסויות באותה מתכונת משפחתית כל שנה קראו: "והגדת לבנך "

1 תגובות