עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

9.2.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

את/ה מהמם/ת


אהבה ללא תנאי והתפעלות הם שלב ראשון ומרכיב אחד בגידול ילדים. תהליך החיברות מאלץ אותנו להתמודד גם עם דרישה ותסכול. מי שמנסה לגדל ילד ללא דרישה ותסכול דומה למי שמנסה לאפות ללא תבנית וחימום- לוקח חומרים מצויינים ועובד קשה כדי שיצא מהם משהו לא מוגדר (ועדיין מתוק להפליא!).
בהמשך שאלות ותשובות, שפורסמו בעבר כתגובות ועוסקות בתהליך החיברות. ובא לנו, ממש בא לנו ל"צפר" (לצייר ולספר) אותן.
 אנונימי אמר/ה:
"שלום גוני,
יש לי ילדה מהממת שחוגגת עכשיו שנתיים. יש לה מעמד מיוחד. היא אחות לבנים גדולים שנולדה לאחר הפסקה... בקיצור יש לה קהל מעריצים, ויש לו על מה.
לאחרונה צצה בראשי איזו דאגה. ממש לא מתחשק לי שתגדל כמו ילדים שחיים בבועה בה רק הם נמצאים וכל העולם לשרותם. אני מכירה כאלו, אצל חברים, במשפחה, או בסביבה. לפעמים נדמה שהם בלתי נסבלים לעולם והעולם בלתי נסבל עבורם.
אבל אולי זה עוד ממש לא הגיל. יש כאלו שאומרים שאם היום תקבל את כל מה שהיא צריכה היא לא תזדקק לזה כל החיים. איך אני עוזרת למלכה הזו לגדול מאוזן?"

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"עוזרת למלכה"
אהבה עצמית כוזבת ולא ראלית מתפתחת כאשר ההורים מציגים לילד מראה מעוותת, מתפעלים בהגזמה, מוותרים בעודף, מפנקים ומשרתים ללא אבחנה ומבלי לצפות להדדיות. ההרגשה הזו שאנחנו מאוהבים בילד ללא תנאי, במיוחד בגיל הצעיר, לא מזיקה לאיש. היא רק מבססת הרגשה פנימית שמגיע לי להיות אהוב, הנאה להיות במרכז תשומת הלב, בטחון להתמסר לקשר חם וטוטאלי ללא חשש.
עצם המודעות שלך והרצון שלך לגדל אותה באופן מאוזן הם תעודת ביטוח שהיא לא תגדל אגוצנטרית ומרוכזת בעצמה. אם את ממהרת מאד לאזן את יכולה להתפעל , כבר מעכשיו, כאשר היא מתחשבת, מוותרת, עוזרת, מפגינה חום ואהבה לאחרים ולא רק מקבלת.
אל תדאגי. גם החיים מאזנים אותנו בדרכם. אבל להתפעלות הזו של אמא ומשפחה, בראשית הדרך, אין תחליף.
המשיכו לאהוב כדי שהיא תרגיש נאהבת ותהנו מזה כל עוד היא מאפשרת לכם."

אנונימי אמר/ה:
"גוני שלום,
יש לי שאלה: הבן שלי בן שלוש וחצי, נורא קמצן. כשאני נותנת לו חטיף ומבקשת ממנו לכבד את שאר הילדים הוא לא מוכן. גם לא את האחים שלו ואותי. גם אם יש לו עוגיה ואני מבקשת ביס הוא לא מוכן לתת. יש לו שני אחים גדולים והם תמיד מכבדים. גם אני ובעלי נדיבים ותמיד מסבירים לו שצריך להתחלק. 
לפעמים כשאני נמצאת איתו בגן שעשועים בחברת ילדים אחרים שמכבדים והוא לא אני מובכת ולא נעים לי."

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

"ל"אני מובכת"
"
קמצנות" בגיל 3 איננה סימן לכך שהילד יהיה קמצן כשיגדל. זו בכלל לא קמצנות.
בגיל הזה הרצונות והדחפים חזקים והיכולת למתן אותם, למצוא פתרונות חליפיים, לנהוג מתוך התחשבות בזולת עוד לא התפתחה. ישנם ילדים שבגיל שלוש-ארבע עוד לא מודעים לחוסר הנחת שהם גורמים לשני כאשר הם שומרים הכל לעצמם. ואולי זו דרכו של בנך לאגור ולאסוף לעצמו עוד ועוד כדי להרגיש שווה כמו אחיו הגדולים.
חוץ מלהסביר לו ש"צריך" לכבד הביני את הרגשות שלו ("אתה רוצה המון", "קשה לך לתת"), עודדי רגשות חיוביים ("כל הכבוד! מי לומד לכבד!"); הרגיעי רגשות לא נעימים ("אל תדאג","יישאר לך הרבה", "מחר תקבל עוד"); המלילי מה השני מרגיש ("בוא ניתן לו  שלא יהיה עצוב"). אם הוא עדיין לא נתן היי יותר חד משמעית ותני הנחיה ברורה: "עכשיו תכבד, אנחנו מכבדים".
חיזרי על כך שוב ושוב ותראי שזה יעבוד.
במקום להרגיש לא נעים עזרי לו, בנעימות, להתנהג כך שיהיה גם לו נעים. מאמא נעימה כמוך הוא יקח דוגמא. הרי לך קל יותר לכבד- את כבר אכלת הרבה עוגיות בחייך והוא אכל רק קצת."




לקריאה נוספת:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״

על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב".
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי". 
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים". 
עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח", "והגדת לבנך".

11 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

מקסים, כרגיל... ממש כיף לקבל את הפוסט כל שבוע. גם אם הפוסט עצמו לא נוגע אלי ואני מחליטה לדלג עליו - את האיור תמיד תמיד כיף לראות ולהתחייך :)

אנונימי אמר/ה...

סבתא של הנסיכה הקטנה שלי (בת 3.5) לימדה אותה מילת קסם "הדדיות": "הנה אני נותנת לך עוגיה, אבל אני ארצה שגם את תתני לי - זו הדדיות..."
השתמשנו בזה עוד כמה פעמים, ומדהים כמה מהר הנסיכה הרעיון נקלט ונבט - גם ככלי שעוזר לה לתת, וגם ככלי שהיא משתמשת בו כדי לקבל דברים...

אבא של נוני

אנונימי אמר/ה...

אני מרגישה שאת הציור למעלה ציירתם על כליל ששאלה אותי היום "אמא שחכת להגיד שאני גאון..."
אותי בהחלט התחיל להטריד מצב האיזון ובזמן האחרון שכליל 3.5 שואלת שאלה כמו - אמא אני הכי יפב בגן? אני עונה לה את הכי יפה של אמא או של אבא אבל בגן יש עוד הרבה ילדות יפות ולא צריך לעשות תחרות מי הכי... אני מרגישה שהגיע הזמן לשים את ההבדל.. יכול להיות שאני טועה

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

לאבא של נוני
עם נכדה שכזו - אני בטוחה שהסבתא לא מפסיקה להתפעל מכמה שהיא מהממת.. מקסימה.. וגאונה..
וגם ההורים שלה
המשיכו לחייך ולהתמוגג ביחד.
ותודה על התגובה החמה.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

לאמא של כליל
כרגיל, את צודקת (וחוששת שמא את טועה..)
בגיל הזה המושגים "יפה" או "גאונה" הם מושגים ערטילאים וסובייקטיבים שבעיקר תורמים להרגשה כללית טובה. ילדים יכולים ללבוש סמרטוט ולהרגיש כמו מלכת יופי ולשרבט איזה קישקוש ולהרגיש פיקאסו. גם ההשוואה לילדים אחרים איננה מדויקת אבל היא יכולה להכניס מתח, תחרות ועלבון ליחסים. לכן את מגבילה את התחרות וכך מלמדת אותה כישורים חברתיים. האמירה שיש עוד ילדות יפות בגן אבל היא הכי יפה שלכם מקסימה וקולעת. לפעמים כשהם מתפארים ומשווים בקול: "אני יותר..", "שלי יותר.." אני נוטה לומר להם שהם יכולים לבוא וללחוש לי את זה בצד אבל לא להתחרות בקול ולא להעליב. אחרי הכל המוטיבציה הזו להיות "הכי" היא מנוע רב עוצמה שאנחנו מעונינים לכוונן אבל לא לכבות. בעוד שנה, שנתיים כשילדים נעשים מודעים לעצמם ומתחילים להתיחס למחמאות כמו לאינפורמציה אוביקטיבית על יכולות ותכונות שלהם אנחנו נזהרים ומדייקים יותר במתן קומפלימנטים.
תהני מהבת שלך. ועם אמא כמוך אני בטוחה שהיא תהיה מאוזנת.

אנונימי אמר/ה...

שלום גוני,
רציתי לשאול על ביתי בת 12.5.
לביתי חברה שהקשר עימה לא כל כך לרוחינו. היא גוררת אותה למצבים ולבקשות שלא מתאימות לערכים ולצורת החיים בבית שלנו. אני חושבת שזה גם משא מלחיץ עבור ביתי. אבל בואי נגיד שאולי הלחץ הוא בגלל שאנחנו לא כאלו ולא מרשים כל דבר.
איך והאם לצנן את החברות? זה עוזר? מה עושים?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"לא כאלו"
(בת 12 שמתחברת עם חברה לא רצויה להורים)
שאלת שאלה שמזמינה תשובה ארוכה ומפורטת. נתת רק מעט מידע שיכול לסייע במתן תשובה.
מדוע החברה לא לרוחכם? למה היא גוררת את בתכם? האם אלו שובבויות של ילדות /דברים מסוכנים/ לא מוסריים ?
ומה דעתה של בתכם? האם דיברתם איתה? האם יש לה גם חברות אחרות?
בגיל ההתבגרות הורים ניצבים בפני הדילמה כמה להתערב וכמה לשחרר את החבל. במצבים קיצוניים חשוב להתערב. במצבים אחרים חשוב לדבר, לשמוע את הצד של המתבגר ולהשמיע את הצד של ההורים ולנסות להגיע להסכמה והבנה. אחרי הכל המטרה בגיל הזה היא ללמוד להעביר את האחריות אל הילד.
כתבי לנו יותר וננסה לעזור יותר.

אנונימי אמר/ה...

שלום גוני,
יש לנו ילד שובה לב בן שלוש ותשעה. הוא גדל די לבד, האחים גדולים ממנו הרבה. יחד עם זה הוא אוהב מאוד חברה. כשנמצא בגינה מציע 'חברות' לילדים. מתחלק בשלו עם ילדים. בוקר אחד אני מספרת לו שדברתי עם הגננת והיא אמרה לי שהחברים אוהבים אותו [עריכה ותרגום שלי להוא מאוד חברותי, יודע להתסתדר עם חברים ועוד]. הוא מהרהר שניה ושואל: גם מנחם? מיד אני מבינה שמשהו פה לא מסתדר לו. 'למה אתה שואל על מנחם?' אני מחזירה לו. והוא עונה מוטרד ורציני: 'כי הוא אמר לי שאבא שלו ינשוך אותי במצח'.
בכלל אני רואה אותו עסוק בהגדרות של החברויות. קובי- אני משחק איתו אבל הוא לא חבר שלי.
ככה עסוק ילד בגיל כזה במעמדו ובמצבו החברתי?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"חברותית"
(בן 3 פלוס שעסוק במעמדו החברתי)
הגננות יודעות מה שהן אומרות. במיוחד אם הן משבחות את ילדינו היקרים.
אם הבן עוסק בנושאים חברתיים כל כך מוקדם אולי הוא שומע שיחות דומות של אחיו הגדולים עם הוריו וכבר אין לו סבלנות לחכות עד שהוא יהיה גדול כמוהם. בגילו, גם ילדים מבריקים כמוהו מבינים שחבר זה מישהו שמשחקים אתו ועדיין לא מבינים מה זו הדדיות ביחסים, נאמנות או אינטימיות. תודה לאל, יש לו עוד למה לצפות ולאן לגדול.

אנונימי אמר/ה...

גוני שלום אני שמה לב כי ביתי בת ה5.5 לאחרונה החלה לאסוף חפצים קטנים (וללא שום ערך לטעמי) היא שומרת עליהם בקנאות... לפעמים אף מגיעה הביתה מהגן עם חפצים שלא שייכים לה.. היא ממש מתקשה להחזיר אותם ולפעמים אני מרגישה שזה מלחמה ממש.. ההסברים לא עזרו, וקופסאת ההפתעות גם לא.. (הפתעה קטנה שהיא יכולה לקבל בכל פעם) במקביל היא התחילה להתעסק ביצירות (מציירת, גוזרת מדביקה מאלתרת וכו...)כל הזמן

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"מלחמה"
(בת 5.5 שאוספת חפצים קטנים, גם כאלה שלא שייכים לה)
לפני שאנחנו חושבים מה לעשות אנחנו מנסים להבין את הנפש של הבת. למה היא עושה מה שהיא עושה?
אני מוכנה לנסות ולשער .בבקשה אל תסתפקי בהשערות שלי אלא תוסיפי עליהן משלך. אני מכירה הרבה ילדים אבל את מכירה את בתך טוב מכולם!
אולי היא מתגעגעת בגן ואיסוף החפצים מרגיע אותה, כמו חפץ מעבר.
אולי זה נותן לה הרגשה של ערך.
אולי היא פשוט מתקשה לעצור את הדחף לקחת.
בכל מקרה זו לא "מלחמה ממש". זה תהליך שלוקח זמן ומה שאת עושה נשמע נכון ולעניין.
האמיני בעצמך ובבת והמשיכי ,ותראי תוצאות.
בעבר כתבנו באריכות על גנבה של ילדים. קראי את הפוסט בנושא.
חזרי וספרי לנו מה חשבת.

הוסף רשומת תגובה

אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות