עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

25.3.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

חג הסדר והנקיון


ערב פסח אנחנו זקוקים לכל עזרה אפשרית. אנחנו מצפים שגם הילדים ירתמו למאמץ. הבן שלנו לא אוהב לעזור, מתלונן ודוחה כל דבר. כשצריך לפנות שולחן – הוא בדיוק בשירותים. כשצריך לשאת סלים – יש לו התכווצות שרירים. כשמנקים את הבית - הוא נזכר שיש לו שיעורים.

אנחנו מנסים להשיג את שיתוף הפעולה שלו בכך שמגדירים לו את המטרה הבאה: "תגמור לסדר את הכלים במדיח ונצא לקניון". לפעמים זה עובד. לפעמים לא.
בבקשה, עזרו לנו לעזור לו לעזור.
בגיל הרך העזרה היא חלק מהמשחק המשותף, דרך להיות קרוב לאמא, ללכת כמו אפרוח אחרי התרנגולת ולחקות את צעדיה. ככה מתפתחת לה מוטיבציה ספונטאנית לעזור, לתרום ולשמח את הזולת. אמירה ברורה, חוזרת על עצמה, תוך הנחייה, הדגמה והתפעלות עושה את העבודה.

מאוחר יותר, כשהילד מתחיל לחוות את עצמו כבעל רצון נפרד, עם תחומי עניין והעדפות משלו, הוא פחות נענה להזמנה לעזור: הוא עייף; הוא באמצע משהו; הוא מתבלבל בין "לא רוצה" ל"לא יכול". לא ברור לו מדוע ההורה זקוק לסיוע בדבר שקל לו. תמיכה ועזרה לזולת גם כש"לא בא לי" היא בסיס לקשרים הדדיים ויחסים חברתיים. כשילד לומד לעזור עמדותיו משתנות. הוא נעשה שותף, לומד להתחלק בעומס ולהרגיש משמעותי ומועיל. במקום לבוא מעמדה ש"עזרה לא תהרוג אותי אבל למה להסתכן" הוא לוקח אחריות.
ילד שמוכן לסייע רק בדרך למשהו נעים אחר איננו ממש עוזר. הוא לומד לתת יחס לזולת רק כאשר הוא יכול להפיק מכך תועלת. העזרה היא רק הכנה ליציאה לקניון. אין זו עשייה שנובעת מהבנה, בחירה ושינוי בעמדות פנימיות.
הסבירו לבנכם בשיחה מדוע עזרתו חשובה לכם ("אנחנו גאים בך", "אנחנו מרגישים שותפות", "זה מפנה אותנו למשהו אחר", "ככה תהיה עצמאי"). עשו זאת מבלי ללחוץ או לכעוס וללא הכללות היסטוריות ("אתה תמיד..."). סכמו יחד, מראש, במה הוא יעזור ומתי. זה יקל עליו לכוון את הציפיות ולגייס את הכוחות. תקשרו בצורה ברורה. הבהירו שכאשר אתם שואלים "אתה מוכן...?" הוא יכול לענות בחיוב או בשלילה. אבל כאשר אתם מבקשים "בבקשה, תעשה..." זו בעצם דרישה מנוסחת בנימוס.
עזרה חשובה כל ימות השנה, להם ולנו. עזרה בעבודות הבית היא מטה הקסם שהופך את הילד מתלותי לעצמאי. הכירו תודה לבנכם כשהוא עוזר. המשיכו לבקש עזרה גם אחרי הפסח. מי שעוזר כל השנה יעזור גם בחג הבא.

איך לעזור להיפטר מעודפי הצעצועים למרות הדחף לצבור ולאגור ״סדר סדר תרדוף״
איך מלמדים אותם לשמור על הסדר ומתי מתחילים "כואב הלב לזרוק משהו טוב".
עוד על שוויון בנטל ואיך מתחלקים במטלות, קראו: "שוויון בנטל – ניקיונות פסח"
שוויון כמיומנות חברתית, וכיצד מתמודדים עם אי שוויון ביחסים : "אי שוויון בנטל – יחסים חברתיים".
כיצד להיערך לחופשת פסח - "אוי חופשה שכזו"
על הדרך לחזק תחושת השתייכות והתקשרות על ידי מסורת משפחתית - "והגדת לבנך"

15.3.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

בחירות

״אנונימי״ אמר/ה...

נו, איך מקבלים החלטות? בני בגן חובה למד את שיטת ה'אן דן דינו...' מאז הוא מעתיק-מדביק אותה כמעט לכל החלטה. אם יוצא הממתק הפחות מועדף הוא לפעמים מנסה שוב.
שמתי לב שמאז אבד ביטחונו גם בהחלטות אחרות. לדוגמא, הצעתי לו לבחור בין שני מועדים לארוחת הצהרים. הוא החזיר לי: "מה את היית רוצה?". ניסיתי לומר לו שאני הייתי רוצה עכשיו אבל אולי הוא לא, אחותו כנראה הייתה מעדיפה מאוחר יותר. כאילו התבלבל לו הרצון הטבעי.
האם כדאי להתערב? לכוון?

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...

ל"בוחרת"

תודה על השאלה. הניסיון להבין לנפש שלהם דווקא כשאין מדובר בבעיות מטרידות הוא מרתק.
כמה קשה לבחור כשיש יותר מאפשרות אחת! כל אזרחי המדינה עומדים להיות באותו מצב בזמן הקרוב. כל בחירה מגלמת בתוכה קונפליקט: הכרעה בין שני דברים – טובים/ רעים/ בין משהו טוב למשהו רע, או בין שני דברים שלכל אחד מהם חסרונות ויתרונות.

רגש, שכל ומסורת משפיעים על הבחירות שלנו. החיים מספקים לנו ה מ ו ן מערכות בחירות שנועדו לעזור לנו לחבר בין רגש לשכל ובין שכל למסורת. בשביל זה המציאו את הדמוקרטיה!!
עד כה בנך נעזר בחלקים היותר קדמוניים במוח כדי לבחור. הבחירה הייתה יצרית, רגשית, ללא מחשבה, ספונטאנית ולא מודעת. האזורים הנמוכים יודעים מה הכי "בא" לו.
הקושי לבחור הוא אחד הסימנים לבנייה של מדרגות בין האזורים הנמוכים במוח לאלו הגבוהים. 


עכשיו המחשבה מתחילה לבלבל אותו. מה אם הוא יבחר באפשרות אחת וככה יפסיד את האפשרות השנייה? מה אם הוא יבחר ויגלה שטעה? מה זה אומר כשמישהו אחר חושב ובוחר אחרת ממנו? במיוחד כשזה מישהו שהוא מעריך ואוהב (כמוך), או מישהו שמתחרה בו (כמו אחותו)?

בגילו זה טבעי להתחיל להסס. ונראה שהוא מתמודד לא רע. "אן דן דינו" זו דרך אחרת לומר: זה לא כל כך משנה. מה שיהיה יהיה. זו אסטרטגיה הגיונית. כשלא יוצא מה שהוא רצה, החלקים הרגשניים ,שיודעים מה "בא לו" מתעוררים.
אם את רוצה את יכולה לתת מילים לקושי להחליט ולשיקולים השונים. אם את רוצה את יכולה להרגיע. (" זה לא כל כך משנה. מחר תוכל לבחור את הממתק השני"). אם את רוצה את יכולה להציע לו לקחת רגע ולנסות לשים לב מה הלב/ הגוף שלו רוצים. אם את רואה שהוא ממש מסתבך ונכנס מזה למצוקה את יכולה לומר לו שכמו שאת מכירה אותו את חושבת שאולי הוא ירגיש נעים אם יבחר לאכול יותר מאוחר.

אל תמהרי להציל אותו. הרצון הטבעי שלו לא התבלבל. הוא רק עולה כמה מדרגות. הסברים ארוכים ועודף אפשרויות רק חוסמים את הגישה לאזורים הנמוכים במוח. פעלי ממש כמו מפלגות שמנסות לצמצם בהסברים מורכבים כדי לכוון לאזורי הרגש. ראי בכל בחירה הזדמנות. כשבנך יגיע לבגרות הוא כבר יבין שאין בחירה אחת הכי טובה. יש רק בחירה שנראית מתאימה במועד הבחירה. ובכלל, מה ההבדל בין בחירה או מפלגה "מבטיחה" לבין בחירה או מפלגה "מאכזבת"? לפני הבחירות היא מבטיחה. אחרי הבחירות היא מאכזבת.
שתהיינה עוד הרבה בחירות מוצלחות.



עוד על הקושי של ילדים לבחור – "מה לבחור", "את זה", "בגדי המלך החדשים".

עוד על הקשר בין החלטות, בחירות, הרגלים, ויכוחים – "קבלת החלטות חדשות", "הוויכוח פורח – ההרגל בורח".

7.3.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

העיקר הכוונה – יום הולדת 5 לבלוג


אומרים ש"העיקר הכוונה!". אבל כשאין תובנה לכוונה (NO ATTENTION TO INTENTION) הכוונה לא יכולה להיות העיקר.
לפני פורים סיפר אחד הילדים בשמחה:
ילד: "אבא קנה לי אקדח"
אני: "תן חמש סיבות למה הוא קנה לך אקדח?
ילד: "כי ביקשתי.. כי הוא אוהב אקדחים.. כי זה חלק מהתחפושת.. כי החנות קרובה.. כי נתתי לו נשיקה כשהוא דרש".

ילדים רואים הכול מהזווית הצרה והקונקרטית שלהם. הם סבורים שהורים עושים כל מיני דברים "ככה סתם"; "כי אמרתי בבקשה"; "כי חיכיתי בסבלנות"; "כי התנהגתי יפה"; "כי יש להם זמן"; "כי הם ההורים שלי"; "כי אני חמוד"; "כדי שלא אבכה".... החשיבה הסיבתית שלהם וההבנה שלהם לנפש ההורה מצומצמות ומוגבלות. גם בגלל זה, ההורים נתפסים בעיניהם כשרירותיים, חסרי הגיון, הפועלים על פי קפריזות אוויליות.

האם הם מבינים שאתם מבינים כמה קשה להם לקבל סירוב כשהם רוצים משהו בכל מאודם? האם הם נוצרים בליבם את התובנה שאתם אוהבים אותם, נהנים למלא את רצונם כשזה אפשרי? שתמיד תתנו להם מה שהם צריכים (אבל לא מה ש"בא להם") כי אתם מרגישים מה שהם מרגישים, שמחים כשהם שמחים, עצובים כשהם בוכים? האם ברור להם שאם אמרתם "לא", זה לא כי אתם מעצבנים או רוצים לעצבן? שאתם נענים להם היכן שניתן ומצפים שיכירו בנדיבות וברצון הטוב שלכם. וכאשר אתם מסרבים זה בגלל שמה שהם מבקשים לא מציאותי/ לא מתאים/ לא בריא/ לא מתחשב. באמת אי אפשר להסכים!?

בפעם הבאה שילדכם יבקש ממכם משהו, תשאלו אותו: מה הוא חושב – מדוע אתם עושים מה שאתם עושים? למה אתם ממלאים את בקשתו?
למה אתם מביאים כוס מים? מספרים סיפור? מלמדים אותו לרכב על אופניים?? יוצאים יחד לטייל? מכינים מאכל אהוב? מזמינים לו הביתה חבר? ("כי אני רוצה לכבד את רצונך, להתחשב בך". "כי אני מרגיש ככה קרוב אליך". "כי משמח אותי לשתף אתך פעולה").
על ידי שיקוף ותיקוף הרגשות של ילדינו ("אני חושב שאני מבין למה עשית מה שעשית/ למה אתה מרגיש ככה") אנחנו מסייעים להם להבין ולקבל את עצמם. הפניית המבט לליבו של ההורה משפיעה על היכולת שלהם לחשוב על אירועים חיצוניים במונחים של אירועים פנימיים. קוראים לזה מנטליזציה.

כמה הרבה חום, קבלה, הכרה, זמינות, תמיכה , רצון טוב, הורים מבטאים בנכונות שלהם לעמוד לפני/ אחרי / ולצד הילד (זה כולל גם דרישות ואמירת "לא" במקום). קוראים לזה "אהבה".
כמה אהבה הילד מחמיץ כשאינו מודע לליבם ולנפשם של אבא ואימא, כשאינו פתוח וסקרן להבין את המניעים העמוקים יותר שלהם.


יום הולדת חמישי לבלוג! חמש שנים של כתיבה וצי-פור לצד חיים מלאים ועמוסים, זה לא קל וזה לא צחוק. מה מניע אותנו? ומה חושבים על כך הקוראים? האם הם מבינים מדוע אנחנו עושות מה שאנחנו עושות?

אז בפעם הבאה שתקבלו מאתנו פוסט חדש תשאלו את עצמכם... "למה?".

עוד על הקושי והחשיבות של ההבנה לנפש קראו: "להציץ לראש של הפשוש"; "למה"; "את זה"; "זה משחק זה"; שהגוף מדבר".

על הדרך לחגוג ימי הולדת ובאמת ליהנות - "יש לה יום הולדת".

פוסטים קודמים לכבוד יום הולדת לבלוג: "יש לי יום הולדת"; "יום הולדת שנתיים"; "יום הולדת 3"; "גדלנו בשנה (גרסת הדפסה)".